מסתור

shelter1

בדרך הביתה אחרי הסרט ניסינו להבין מה התרחש שם. ברור שהעלילה תיארה מבצע מורכב וממודר, ששום מילה שנאמרה לא היתה אמת, ושאיש לא היה מי שהתיימר להיות, אבל ניסינו לפצח מי נגד מי, ובעיקר להסביר את תמונות הסיום. זו היתה שיחה עם הרבה "כן, אבל…" ו"רגע…" ו"מצד שני…", עד שגיבשנו תסריט (או שהתייגענו). מכיוון שאני לא אוהבת עניינים בלתי מפוענחים, מיהרתי לקרוא את הסיפור שעליו מבוסס הסרט, "החוליה" מאת שולמית הראבן, בתקווה למידע נוסף. מתברר שלבד מן הליבה של סוכנת מוסד הנשלחת לשמור על משת"פית לבנונית, אין הרבה קשר עלילתי בין השניים, כך שלא מצאתי תשובה לשאלות הספציפיות. לעומת זאת, כשקראתי את משפט הסיום של הפרק החמישי בסיפור חשתי משועשעת, שכן גיליתי כי חוסר הוודאות והערפול אינם נחלת הצופים בלבד, אלא גם נחלת הדמויות שבעלילה: "הסרט נגמר, אמר אבנר במרירות, ואני עדיין לא מבין מה קרה כאן".

נעמי היא סוכנת מוסד שחוותה אובדן ופרשה זמנית מן השירות. גד, בכיר במוסד, משכנע אותה לקבל על עצמה משימה שאמורה להיות קצרה ונטולת סיכונים. בדירת מסתור בגרמניה שיכן המוסד סוכנת לבנונית שנחשפה. כדי להגן עליה היא הוברחה מלבנון, ועברה ניתוח פלסטי לשינוי מראה פניה. בתקופת החלמה בת שבועיים נעמי מתבקשת לשהות בחברתה ולהשגיח עליה.

שתי נשים צעירות, זרות זו לזו, מוצאות עצמן סגורות בדירה אחת ביחידות. למרות שהלבנונית, המזדהה בשם הבדוי מונה, עבדה למען ישראל, היא רואה עצמה לבנונית נאמנה, והישראלים בפיה הם תמיד "אתם", לא "אנחנו". הזרות, אם כך, היא לא רק בין שתי הנשים, אלא גם בין כל מה שהן מייצגות זו בעיני זו. הסרט משחק יפה על הזיגזג שבין ריחוק לכמיהה לתמיכה, בין עוינות אידאולוגית למשיכה אישית. הקשר בין השתים מעמיק כשהן מזהות זו אצל זו את היחס לאמהוּת, כמיהה חוצת אומות וגבולות. בינתים, מחוץ לדירה מתנהלים משחקי חתול ועכבר ומקח וממכר בין המוסד וחיזבאללה ומתווכים שונים, וגורמים אישיים מתערבים עם גורמים פוליטיים לקלחת של מזימות.

איזון מוצלח נשמר בסרט בין הצד ה"רך" של הקשר ההדדי בין שתי הנשים, לבין צד האקשן הדינמי של פעילות הביון, וניכרת מגמה זהירה לא להכנס לנושאים פוליטיים וערכיים של טוב ורע, צודק וטועה, למרות המטענים שהנשים נושאות. בתוך הדירה, כך לפחות נדמה רוב הזמן, יש להיבטים האישיים משקל מהותי הרבה יותר מאשר להיבטים המדיניים, ולמרות המתח והאימה היא מהווה מעין אי רגוע בעולם סוער. יחד עם זאת, כפי שנכתב למעלה, שום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה.

למרבית השחקנים, למעט שתי הנשים, יוחדו תפקידים שוליים ופלקטיים. גולשיפטה פרהאני בתפקיד מונה מגלמת יפה דמות מסתורית, בלתי מפוענחת, קצת פאם פאטאל, רוב הזמן מיוסרת, לפעמים גנדרנית ומפתה. את עיקר הסרט נושאת נטע ריסקין, המגלמת בכשרון דמות מורכבת של אשה שהיא תערובת של רוך ושל פלדה.

נקודת התורפה של הסרט, בעיני, היא סיומו התלוש. יותר מדי קצוות נשארו בלתי מוסברים. אפשר לשער ולנחש ולדמיין מה התרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגלויה, אבל הייתי שמחה למעט יותר "בשר" בסרט עצמו.

בשקלול המעלות והחסרונות, "מסתור" הוא חווית קולנוע סבירה.

במאי: ערן ריקליס

שחקנים: נטע ריסקין, גולשיפטה פרהאני, דורייד לידאווי

ישראל 2017

93 דקות

מודעות פרסומת

הלומים

fgdgdfg_g

"הלומים" נפתח ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. שני חברים מנוער, מפקד וקשר, שנקלעו עם יחידתם אל אש האויב, מבקשים אישור לסגת ונדחים. המפקד, מנשה, שולח את איל הקשר להודיע לחיילים להתחפר במקומם ולהתכונן לקרב. איל נהרג.

מכאן עוברת העלילה אל ההווה של הסרט, שש שנים אחר-כך. הצופה העירני יעשה את החשבון וימצא שמלחמת יום הכיפורים היא ארוע העומד להתרחש בעתיד הקרוב, והידיעה שמנשה ימצא עצמו שוב בשדה הקרב תרחף על העלילה כצל מאיים. בינתים, בשאננות של ימי הרגיעה, מנשה ומשפחתו חיים תחת צל אחר, צלו של הלם הקרב, שבאותה תקופה לא היה נושא לדיון פתוח ולטיפול מעמיק. מנשה הפך לגבר שתקן, מסוגר, רדוף סיוטים, שבשל חריגות בהתנהגותו הוא מכונה על ידי שכניו בתואר "משוגע". אשתו, דפנה, נאבקת לנהל חיים נורמלים, בודדה בתוך זוגיות לכאורה, מגינה על סודו של בעלה, מנסה להעניק ילדות נורמטיבית לבנם. שלומי בן העשר הגיע לגיל שבו אינו יכול להסתפק בסתגלנות ל"אבא הוא כזה", והוא מבקש בדרכו לתהות על קנקנו של אביו המנוכר ולרדת לסוד המועקה בה הוא שרוי.

הלם הקרב, בשונה מפציעה גלויה, אינו זוכה תמיד לאמפתיה ולהזדהות. כשדפנה פונה בצר לה אל ועדה צבאית בתחינה לעזרה, היא נתקלת באטימות, בחשדנות, ובעצה להתאזר בסבלנות. כשמנשה מנסה להשתיק את סיוטיו באמצעות צופר המכונית בעיצומו של לילה, נזרקות עליו ביצים. הוא עצמו, למרות שבתוכו הוא יודע עד כמה הוא נזקק לסיוע, מסרב להודות בכך בגלוי.

כוחו של הסרט נובע, בעיני, בעיקר ממשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים. עמוס תמם מיטיב לבטא את יסוריו כמעט בשתיקה, וכשהוא מנסה להתבטא המלים נחצבות ממנו בקושי רב. אדוה בולה במשחק מאופק מגלמת היטב את דמותה של האשה, שאמנם קיבלה את בעלה חי, אך הוא אינו האיש שאתו התחתנה, והיא מנווטת בין אהבה לתסכול, בין אמהות לנשיות, בין האב לבן, מנסה שוב ושוב להתכנס לנורמליות. רועי פינק המקסים משחק בטבעיות את תפקיד הילד, עדיין תמים אבל כבר סקרן לגבי סודותיהם של המבוגרים, עדיין ילדותי אבל כבר בוגר מכורח הנסיבות, ילד של אמא הכמֵה אל אבא. יפה היה בעיני האופן בו מעשיהם של השלושה שיקפו אלה את אלה, במחוות קטנות, בהבעות – שלושת קודקודיה של המשפחה, שלוש וריאציות של כאב.

בערך עד מחציתו של הסרט הייתי מסויגת מהמבנה של סצנות נפרדות, ומה שאני מכנה "קטעי אוירה" – צילום ממושך של הטנדר של מנשה מהאויר, השלושה נוסעים יחדיו בשתיקה, וכיוצא באלה – לא היו לטעמי. אני מבינה מה באו הקטעים האלה לשקף – לשתיקות יש ערך כמו למלים – וברור לי שריבוי הסצנות הנפרדות נועד להאיר את חיי השלושה מכיוונים שונים ולעבות את ההיכרות שלנו אתם, אבל אני מניחה שמכיוון שההעדפה האישית שלי היא למדיה הספרותית על פני הקולנועית, חשתי בחוסר הנפח התוכני והרגשי שמלים כתובות היו מעניקות לסיפור. אוהבי קולנוע אולי יחושו אחרת. מכל מקום, ככל שהסרט התקדם, הוא הפך רציף יותר, אינטנסיבי יותר, ולכן, לטעמי, טוב יותר.

"הלומים" הוא סרט חשוב בשל נושאו, מרגש בשל עלילתו, ואמין ונוגע בזכות שחקניו. בהחלט מומלץ.

במאים: סהר שביט וארז מזרחי

שחקנים: עמוס תמם, אדוה בולה, רועי פינק

ישראל 2017

110 דקות

מסע של מאה צעדים

thehundredfootjourney1

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

הסרט "מסע של מאה צעדים" מבוסס על ספר באותו השם מאת ריצ'רד ק. מוראייס. לב העלילה בשתי המדיות זהה, אך הדגשים שונים, והעלילה בסרט מתפתחת לכיוונים שונים מאלה שבספר. מכיוון שמאוד אהבתי את הספר, התקשיתי תחילה להתרכז בסרט, והתרעמתי בשקט על כל שינוי בעלילה. אבל בשלב כלשהו, בערך במחצית הסרט, הצלחתי להתעלם ממה שציפיתי לראות, ונהניתי ממה שראיתי. אם לתמצת בפשטנות: הספר שובה לב, הסרט מתחבב בקלות, ושניהם מהנים.

גיבור הסרט הוא חסן, צעיר יליד הודו, שהיגר עם משפחתו לאירופה בעקבות מהומות הדמים כנגד המוסלמים, מהומות בהן נהרגה אמו והועלתה באש המסעדה המשגשגת של המשפחה. לאחר שהות ממושכת באנגליה יצאו לתור את אירופה, וכשמכוניתם שבקה חיים בכפר צרפתי החליטו להפסיק לנדוד ולהשתקע במקום. הם רכשו בית אחוזה, ופתחו בו את "בית מומביי", מסעדה הודית. אם חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גילו עד מהרה שטעות בידם: ממש מולם ניהלה מאדאם מלורי, שפית מצליחה, מסעדת עילית צרפתית מעוטרת בכוכב מישלן. הניגוד בין האיפוק הקלאסי השקט וההמולה ההודית התוססת, ממש הזמין מלחמה, וזו אכן פרצה. מצד אחד מאדאם מלורי הצוננת והגאה, מצד שני אבי המשפחה הטמפרמנטי והגאה לא פחות. היא ממהרת לשוק השכם בבוקר לקנות את כל המצרכים, כדי שלא ישאר דבר עבורו, הוא מחזיר לה באותה הדרך. תלונות הדדיות מוגשות לעיריה על מפגעים אמיתיים ומדומים. ובתוך כל המהומה הזו, חסן, טבח מוכשר, מנסה לתמרן בין אהבתו לאוכל ההודי למשיכתו אל המטבח הצרפתי. מאדאם מלורי הבחינה בכשרונו, אך סירבה להכיר בו, אולם לאחר שמשבר הביא לדו-שיח בין שני הצדדים, הודתה בגדולתו והתעקשה שיבוא לעבוד אצלה. וכך צועד חסן במסע של מאה צעדים מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, ופותח במסע קולינרי אל התהילה.

למרות שהוא נפתח בטרגדיה, ונוגע בסוגיות רוויות אלימות של התנגשות בין תרבויות, זהו סרט קליל שנועד לבדר. העימות בין שתי המסעדות, שתופס בספר בערך כשליש מן העלילה, הופך בסרט למרכזה, ומספק אפשרויות קומיות רבות. בחירת השחקנים הולמת יפה את הדמויות, ובעיקר מתבלטים שני המבוגרים שבחבורה: הלן מירן המצוינת, שמפגינה שילוב של אריסטוקטיות מתנשאת עם רגישות בדמותה של מאדאם מלורי, ואום פורי המצוין גם הוא, שמשלב חספוס וחן בדמותו של האב.

הביקורת המשמעותית היחידה שיש לי מתיחסת לשימוש בשפה. בדו-שיח שבין המשפחה ההודית לאוכלוסיה המקומית משמשות אנגלית וצרפתית בערבוביה, וזה טבעי. אבל כשמאדאם מלורי מערבת בין השפות כשהיא עורכת קניות בשוק, או כשהיא משוחחת עם הצוות שלה, התוצאה מלאכותית וצורמת. אחת מן השתיים: או ששומרים על אמינות, ומשתמשים בכל שפה בזמנה, או שמוותרים לגמרי לקהל האמריקאי שונא הכתוביות, ומדברים אנגלית בלבד. כמו כן הפריע לי שמילים שנאמרות באורדו אינן מתורגמות.

עצה לסיום: אל תקראו את הספר לפני הסרט, אבל בהחלט קראו את הספר אחרי הצפיה.

The Hundred-Foot Journey

במאי: לאסה הלסטרום

שחקנים: מאניש דייל, הלן מירן, אום פורי, שרלוט לה בון

ארה"ב 2014

122 דקות

בסתר

insecret1

פורסם לראשונה ביוני 2014

תרז נולדה באפריקה לאב ספן צרפתי ולאם לא ידועה. כשהאם נפטרה, אביה הביא את הילדה לבית אחותו, מאדאם ראקן, בכפר צרפתי. תרז, שהתרגלה לחיי חופש, נאלצה מעתה לחלוק את חייה עם דודתה הקפדנית ועם קאמי, בן דודתה החולני. שעמום ודממה וטיפול בחולה היוו את שגרת ימיה. כששני הצעירים התבגרו הם הפכו לזוג נשוי. עבור קאמי הנישואין היו התפתחות טבעית. עבור תרז היה זה פתרון של אין ברירה. אביה נפטר, ונערה צעירה בצרפת של המאה ה-19, בעלת מוצא מפוקפק, לא יכלה לקוות לעתיד טוב יותר מזה הגלום בנישואי נוחות. אהבה ותשוקה לא היו חלק מן ה"עסקה".

בניגוד לחוסר הברירה של תרז, לקאמי, כגבר וכבן תפנוקים, ניתנה האפשרות לבחור. הוא קץ בחיי הכפר, ושאף למשרה עצמאית בפריז. הדודה רכשה חנות ודירה בסמטה פריזאית, והשלושה עברו אל העיר. קאמי השתלב בעבודה שלא הלהיבה אותו, ומצא לעצמו פיצוי בטיולים בעיר ובביקורים בגן החיות. חייה של תרז, לעומת זאת, התנהלו בין החנות שבקומה הראשונה לדירה שבקומה השניה, שתיהן אפלוליות וטחובות. בימי חמישי בערב התארחו בדירה ארבעה ידידים למשחק דומינו. כשקאמי צירף לחבורה חבר נוסף, חלה תפנית בחייה של תרז. לורן, צעיר בריא, תאב חיים, מחוספס, הלהיב את דמיונה של תרז, והשניים הפכו נאהבים. מה יעשו עם קאמי? איך יממשו את אהבתם כשתרז נשואה? מכאן ואילך לא אמשיך בתיאור העלילה כדי להמנע מספוילרים.

"בסתר" מבוסס על ספרו של אמיל זולא "תרז ראקן", ועל מחזה מאת ניל בל שנכתב על פי הספר. לקראת הסרט עשיתי "שעורי בית", וקראתי את "תרז ראקן". מצד אחד הסתכנתי באכזבה מן הסרט, כי קשה להעביר ספר בשלמותו למדיה הקולנועית. מצד שני דווקא הייתי סקרנית לראות את הסרט על רקע ההיכרות עם היצירה המקורית. לשמחתי לא התאכזבתי. אמנם הסרט אינו מכיל את הניואנסים הקטנים של הספר, אך הוא בנוי כעלילה רציפה, מציג את הארועים המרכזיים, ומאפשר הבנה של מה שמתרחש בנפשם של הגיבורים. הספר, בעיקר בחלקו השני, מתרחש ברובו מתחת לפני השטח. יש בו ארועים משמעותיים ודרמטיים, אך לב העלילה הוא מה שקורה בנפש פנימה ומוביל אל אותם ארועים. שילוב של משחק טוב ובחירה מוצלחת של פרטי העלילה שהועברו אל הסרט, יוצר סרט ברור, שגם בלי גיבובי מילים והסברים מאפשר הצצה אל המניעים הנפשיים.

סיומו של הסרט שונה מהותית מסיומו של הספר. הפתרון שתרז ולורן מוצאים לתסבוכת בה הם נתונים זהה בשתי המדיות, אבל בעוד בספר הפתרון מונע לחלוטין מגורמים פנימיים שבין שניהם בלבד, בסרט נוסף אלמנט חיצוני בעל משקל. בכך מתפספסת הכוונה של זולא כשכתב את הספר. כבודו של זולא במקומו מונח, אבל אפשר לכבד גם את הבחירה של יוצרי הסרט. האלמנט הנוסף משתלב יפה בעלילה, ומעניק תוספת דרמה.

השחקנים מפגינים משחק טוב. בעיקר נהניתי ממשחקה של ג'סיקה לאנג כמאדאם ראקן. פרק נכבד בספר מוקדש לתיאור רגשותיה, כשהיא משותקת ואילמת בעקבות שבץ. השחקנית מיטיבה להביע רגשות אלה באמצעות מחוות מינימליות ובאמצעות עיניה שמדברות במקומה. שלושת השחקנים הצעירים מבצעים את תפקידיהם של תרז, קאמי ולורן בצורה משכנעת. ארבעת השחקנים שמשחקים את האורחים הקבועים בימי חמישי מספקים מעין הפוגה קומית בעלילה, שהיא רובה ככולה קודרת ואפלה. לעומת זאת לא אהבתי את המוסיקה, שהיתה שתלטנית מדי, ולפעמים ניתן לה קול על חשבון המשחק.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה

In Secret

במאי: צ'רלי סטרטון

שחקנים: אליזבת אולסון, ג'סיקה לאנג, אוסקר איזק, טום פלטון

ארה"ב 2014

106 דקות

ג'ימי פיקארד

jimmyp1

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

ג'ימי פיקארד הוא אמריקאי אינדיאני שנפצע בראשו במלחמת העולם השניה, וסבל מתופעות מטרידות שכללו כאבי ראש משתקים ועיוורון זמני. הוא נשלח למרכז רפואי בטופיקה, שם שללו הן הפרעות פיזיולוגיות והן הפרעות נפשיות, כמו סכיזופרניה, והעלו השערה שאולי ברקע התרבותי שלו אפשר יהיה למצוא את הגורם לתופעות. למרכז זומן ז'ורז' דוורו, יהודי צרפתי-רומני, מטפל מתחיל ואנתרופולוג נלהב, לטפל בג'ימי בלבד. מכיוון שזמנו היה בידו, דוורו העלה על הכתב את כל מה שהתרחש ביניהם, והסרט מבוסס על ספרו "מציאות וחלום". זהו סיפור המפגש ביניהם, השיחות שניהלו, והחברות שצמחה ביניהם, כל זאת על רקע ימיה הראשונים של האנליזה, ועל רקע השונות התרבותית. "ג'ימי פיקארד" הוא לפיכך סרט עם פוטנציאל. הבעיה היא בביצוע הכושל, שהופך את הסרט לשעמומון. למען האמת מעניין יותר לקרוא את הראיון עם הבמאי ולגלות מה התכוון ליצור, מאשר לראות את המוצר המוגמר.

הסרט מקוטע מאוד. רובו קטעי שיחות, וביניהם משובצים פלאשבקים מעברו של ג'ימי וארועים מחייו בטופיקה. אין קשר רציף והגיוני בין הקטעים, וחלקם קצרים מדי ואינם ממצים את עצמם ואת הרעיון שאותו נועדו להביע. כשמגיעים לסופו של הסרט, וג'ימי סוף סוף מחייך לאחר שכאבי הראש כבר אינם פוקדים אותו, לא ברור איך ולמה הגענו לשם. מישהו מזכיר את התובנות שג'ימי הגיע אליהן, אבל לא ברור מהן התובנות האלה. פרט לאמירה אחת מפורשת בהקשר זה, לפיה הכאב הפיזי נובע מחוסר יכולתו של ג'ימי לכעוס על נשים, לא מוצגות תובנות אחרות. אם הן כן מובעות איכשהו, הן מעורפלות, והתהליך שהוביל אליהן אינו ברור. הצופים נדרשים להאמין שההקשבה הנלהבת של דוורו – כשהוא לא עסוק ברומן עם אשה נשואה שצצה יש מאין – היא אמצעי קסם לפתרון בעיות. חבל שתהליך שכנראה עבד במציאות, מפוספס לגמרי על המסך.

כדי לפתור את החדגוניות של קטעי השיחות, הן מצולמות מזיות צילום משתנות: קלוז-אפ, באלכסון מלמעלה, בזוית רחבה מן הצד, ועוד. הצילומים האלה לא עושים טוב לסרט. נהפוך הוא, הם נראים מלאכותיים, ממש כמו המבטא הבולט והמאולץ שהודבק לשני השחקנים הראשיים. גם המוסיקה המלווה את הסרט לא נקשרת לעלילה. רוב הזמן זוהי מוסיקה שמתאימה לסרט אימה, והיא יוצרת ציפיות למשברים ולדרמה שלא מגיעים.

בניסיו דל טורו כג'ימי ומתיו אמרליק כז'ורז' עושים רושם של שחקנים טובים. לעומתם ג'ינה מק'י כמדלן, אהובתו של ז'ורז', מפגינה משחק חלש במיוחד, וחבל שהוכללה בסרט, מה גם שהרומן בין השניים לא תורם דבר לעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Jimmy P.

במאי: ארנו דספלשן

שחקנים: בניסיו דל טורו, מתיו אמרליק, ג'ינה מק'י

ארה"ב 2013

117 דקות

אחרון הלא צדיקים

2408033-46

פורסם לראשונה בינואר 2014

"אחרון הלא צדיקים" הוא הכינוי שמכנה את עצמו בנימין מורמלשטיין, מי שהיה האחרון שעמד בראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט, והיחיד מבין ראשי המועצות ששרד את השואה. קלוד לנצמן ראיין אותו ברומא בשנת 1975 במסגרת עבודתו על "שואה", אך בסופו של דבר בחר לא להכליל את הראיון בסרט. כעת יצר סרט חדש שהראיון הזה עומד במרכזו.

בנימין מורמשלטיין שבסרט הוא איש רהוט, משוכנע בעצמו, ידען ולא מתנצל. לאחר המלחמה הועמד לדין על ידי הצ'כים בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, וזוכה. בארץ נתקל בדחיה ובעוינות, ולפיכך בחר שלא לקבוע כאן את ביתו. מורמלשטיין היה ידוע בגטו כ"רשע", עקשן, עומד על שלו, מוכן לשחק לכאורה לידי הנאצים כדי לעשות כל שביכולתו להצלת הגטו, ובכך גם להצלת עצמו. הוא לא מציג את עצמו כמושיע או כשליח לדבר מצווה, אלא מודה במפורש במניעים מעורבים: גם טובת אחיו היהודים היתה לנגד עיניו, וגם טובתו שלו. היו לו מספר הזדמנויות להגר מאוסטריה, בה נולד וחי עד המלחמה, ולחמוק בכך מציפורני הנאצים, והוא בחר שלא. בכנות הוא מודה שלא רק הרגשת שליחות ההצלה פיעמה בו (הוא היה פעיל מאוד בהגירתם של יהודים אחרים כשעוד ניתן היה), אלא גם תחושת הרפתקנות. מכיוון שהוא לא מתיפייף, הוא מצטייר בראיונות כאיש ישר, שבאמת מאמין שגם אם לא תמיד פעל כשורה (עד כמה שניתן לאפיין "כשורה" בתנאי הכאוס הגיהינומי), תמיד פעל מתוך מטרה להציל. או כמו שהוא אומר: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם". כך, לדוגמא, בתשובה לשאלה למה שיתף פעולה עם הנאצים בבואם להפוך את המקום ל"גטו לראווה", הוא אומר: קיבלתי עוד עצים לבנות מיטות, קיבלתי זכוכיות לאטום חלונות. לא הייתי צריך לקחת ולהיטיב את תנאי תושבי הגטו? ובנוסף, כל עוד הביאו הנאצים מבקרים לראות את "מתנת הפיהרר ליהודים", היה סיכוי שהגטו לא יושמד. היה שווה לשתף פעולה כדי להשיג יום ועוד יום של חיים.

יש בדבריו של מורמלשטיין קטעים פרובוקטיביים. כמו שלעצמו הוא מתיחס כ"לא צדיק", כך הוא אומר כי היהודים שנרצחו לא היו קדושים. קדושים מעונים כן, קדושים לא. יהיו שיתרעמו על כך. הוא מספר שכשנקבעו רשימות עשרת אלפים המגורשים לאושוויץ באוקטובר 1944, היו אנשים בעלי השפעה שניסו למחוק את מקורביהם מן הרשימה. מורמלשטיין הורה שמי שיבקש למחוק שם, יצטרך להוסיף את שמו שלו. בציניות הוא אומר: "עד כדי כך ואהבת לרעך כמוך לא היה קיים". הוא מעביר ביקורת על הדרך בה התנהל משפט אייכמן, לדוגמא על שלא הצליחו להוכיח שאייכמן השתתף באורח פעיל בליל הבדולח, וכן על קביעתה של חנה ארדנט בדבר הבנאליות של הפשע. על אייכמן הוא אומר כי היה השטן בהתגלמותו, תחבלן, רמאי, דאג לקופה פרטית. רוב הזמן הוא מדבר בעניניות, כמעט בלי רגש. בנקודה זו בסרט הוא מתיז את המילים "השטן בהתגלמותו" בשנאה.

שאלת ראשי המועצות תשאר מן הסתם שנויה במחלוקת. יש הרואים בהם פושעי מלחמה, יש הרואים בהם דון-קישוטים שניצבו באומץ מול הנאצים. לפעמים היחס אליהם תלוי במי שמספר עליהם. כשקראתי את הספר המצוין "אדלשטיין נגד הזמן" מאת רות בונדי, אודות ראש המועצה יעקב אדלשטיין, יכולתי ממש להבין אותו ולרחם עליו (אדלשטיין נשלח לאושוויץ עם משפחתו, לאחר שהואשם בסיוע ליהודים להמלט מטרייזנשטט, ונרצח ביריה). את רומקובסקי תיעבתי, גם בגלל שהצטייר כרודף כוח שעלה לגדולה, ואולי גם בגלל הספר המתועב "מלך היהודים". קסטנר, שעשה תפקיד דומה במידה מסוימת, הצטייר לי כארוגנטי, אולי בגלל הסרט. מורמלשטיין מיטיב להיות המספר של עצמו: הוא שובה לב, יש לו חוש הומור מריר, והוא מתאר היטב את הדילמות שבפניהן ניצב. קשה, אולי בלתי אפשרי, לשפוט.

הסרט משלב בין הראיונות מ-1975 לצילומים מטרייזנשטט (וממקומות אחרים המוזכרים בסרט) שנעשו בשנים האחרונות. ברובם לנצמן מופיע בחזית התמונה, מספר על ארועים שקרו (בקטע מצמרר במיוחד הוא מספר על הוצאתו להורג של פאול אפשטיין, ראש המועצה שאחרי אדלשטיין ולפני מורמלשטיין), או מקריא קטעים מספרו של מורמלשטיין. לפעמים השילוב עובד יפה, לפעמים הוא תמוה. כך, לדוגמא, בדקות הפתיחה, לנצמן ניצב על רציף רכבת, ומנסה לדבר, אבל הרכבות החולפות מפריעות. דקות ארוכות אנו רואים רכבת אחרי רכבת: ברור מה האפקט שהוא מנסה ליצור, אבל התוצאה מהלכת שעמום. באמצע הסרט בערך יש קטע ארוך, שבו חזן בוינה קורא את תפילת כל נדרי ואחריה קדיש. ההפוגה הארוכה הזו לא תורמת דבר לסרט. לטעמי ניתן היה להסתפק בקדיש. את "שואה" לא ראיתי, אבל קראתי את הספר. הספר המיוחד הזה כולל אך ורק תמליל של הסרט, ללא שום הסבר או דברי קישור, והאפקט מהמם. בדקות הראשונות של הסרט חשבתי שהייתי מעדיפה ספר מן הסוג ההוא על פניו. בהמשך, למעט קטעים "קולנועיים" מסוימים, לא שבתי לחשוב כך.

לנצמן יצר סרט המתבסס בעיקר על טקסט מדובר ונקרא. האפקטים החזותיים מעטים, והוא נמנע כמעט לגמרי מצילומים מאותם ימים. תמונות מחיי הגטו מוצגות באמצעות ציורים שציירו אמנים שנכלאו בו, וכמו כן מוצגים קטעים מן הסרט המבוים של הנאצים, סרט עליז של חיים טובים, מלווה במוסיקה שמחה של צ'ייקובסקי.

אין ערוך לחשיבותו של הסרט כמתעד וכעד. מעבר לעדות המרתקת של מורמלשטיין, לנצמן מרחיב ברקע ההיסטורי לדברים, ומאיר ארועים שנותרו עלומים למחצה, כמו הנסיון הנאצי להקים שמורה יהודית על אדמת פולין (ליד העיירה ניסקו) מיד עם כיבוש פולין בספטמבר-אוקטובר 1939.

השאלה שנשאל מורמלשטיין שוב ושוב, בחשדנות ובחוסר אמון, היא כיצד קרה שהוא ראש המועצה היחיד ששרד. גם לנצמן לוחץ בנקודה זו. למורמלשטיין תשובות רבות. הוא רואה עצמו כשחרזדה, זו שהיו לה סיפורים רבים לספר, וכך ניצלה. כמוה היה עליו לספר שוב ושוב את סיפור הגטו, בעיקר לספר עליו בתקופת קיומו לנציגי הצלב האדום ולמבקרים אחרים, כדי להבטיח שיוסיף להתקיים. הוא רואה עצמו גם כסנשו-פנשה: בעוד אחרים נלחמו בטחנות רוח, הוא עמד בשתי רגליו על האדמה, מחובר למציאות. כואב שדווקא משום שניצל נחשד בפשעים. אנחנו, כנראה, אוהבים את הגיבורים שלנו מתים.

בניגוד למצופה, הסרט מסתיים בצחוק. מורמלשטיין ממשיל עצמו לדינוזאור על הכביש המהיר, שכולם נתקלים בו ורוצים להפטר ממנו: הנאצים, שמנסים להמעיט בחומרת מעשיהם, יודעים שהוא יודע טוב מכולם מה באמת קרה ואיך. הניצולים אינם סולחים לו על מעמדו בתקופת הגטו. בעת עריכת הראיון היה מורמלשטיין בן שבעים, ובסיום הסרט הוא אומר: בדרך הטבע עוד מעט לא תהיה קיימת בעית מורמלשטיין. הדינוזאור ייעלם.

הרחבתי בתיאור תוכנו של הסרט, אך למעשה הבאתי רק מקצת ממנו. מומלץ מאוד להקדיש ארבע שעות, ולשמוע את הדברים כולם.

בשורה התחתונה: סרט חשוב ומרתק.

Le Dernier des Injustes

במאי: קלוד לנצמן

צרפת 2014

220 דקות

מפריח היונים

d79ed7a4d7a8d799d797-d794d799d795d7a0d799d79d-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-305x426

פורסם לראשונה באפריל 2014

הסרט מתרחש בעיראק בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ומתאר את חייה של הקהילה היהודית במקום. יהודים ישבו באזור החל מן המאה השישית לפנה"ס לאחר חורבן הבית הראשון. עם השנים ידעו עליות ומורדות ביחסיהם עם הקהילות האחרות ועם השלטונות. קץ הקהילה החל להסתמן בראשית שנות הארבעים עם הפרעות המכונות פרהוד, והקמתה של מדינת ישראל החריפה את מצבם של היהודים והאיצה את עזיבתם.

לפני כחודשיים קראתי לראשונה את "מפריח היונים" מאת אלי עמיר. התקשיתי להניח אותו מהיד, והוספתי להרהר בו גם כשעברתי לקרוא ספרים אחרים. כשבחרתי לצפות בסרט, הנחתי שעומק הדמויות ורוחב היריעה לא יוכלו לעבור בשלמותם אל המסך, ולדאבוני לא רק שלא עברו בשלמותם, אלא לא עברו כלל. כאבי שבספר הוא דמות מתפתחת מנער צעיר נטול דאגות לנער בוגר מודע לסביבתו ונוטל אחריות. כאבי שבסרט חד-מימדי לכל אורכו. הדילמות קורעות הלב שבפניהן עומדים יהודי עיראק בספר מקבלות בסרט ייצוג בלתי מספק. בספר יש נוכחות לאלימות שהיא חלק אינטגרלי מן העלילה, ובסרט היא ממותנת ללא הצדקה. ואפשר להוסיף ולתת דוגמאות כהנה וכהנה. התרשמתי שהכוונה היתה לתת כמה שיותר יצוג להתרחשויות שבספר, ובשל מגבלת זמן ניתן יצוג דל לסצנות רבות ונפרדות, שיצרו רצף של ארועים תלושים ושטחיים.

חבל, כי לרשות הסרט הועמד צוות של שחקנים טובים. למרות מגבלות התסריט רובם הפגינו משחק מעולה, מקצועי ומשכנע. הבחירה בשפתם של יהודי עיראק כשפת הסרט היא בחירה מוצלחת מאוד, שתורמת לאותנטיות ולאמינות. גם ההחלטה לסיים את הסרט עם יציאת משפחתו של כאבי לישראל, ולא להמשיך בתאור קורותיה בארץ, היא החלטה טובה בעיני. הפוטנציאל, אם כך, קיים, אבל חולשת התסריט ממוססת אותו.

בשורה התחתונה: קיראו את הספר המעולה. על הסרט אפשר לוותר.

במאי: נסים דיין

שחקנים: דניאל גד, יסמין עיון, אורי גבריאל, יגאל נאור, מנשה נוי, רון שחר, אהובה קרן

ישראל 2013

105 דקות

אני עצמי ואמא שלי

d790d7a0d799-d7a2d7a6d79ed799-d795d790d79ed790-d7a9d79cd799-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-305x438

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

סיפור האהבה של מיסטר מורגן

mrmorganslastlove1

פורסם לראשונה ביוני 2014

אתחיל מהשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

מת'יו מורגן הוא זקן אמריקאי שחי בצרפת. לאחר שאשתו נפטרה בשל מחלת הסרטן אבד לו טעם החיים. שלוש שנים אחר-כך הוא פוגש באקראי באוטובוס בחורה צעירה, מורה לריקוד, והשניים נמשכים זה לזה (אפלטונית בלבד, אחרת סוף הסרט, שלא יסופר מטעמי ספוילרים, היה פוגע ברגשות המוסריים של הצופים). היא כנראה רואה בו את דמות האב החסרה לה (אביה נפטר כשהיתה צעירה), והוא מוצא בה את רעננות הנעורים. למרות זאת, מסיבה שאני כבר לא זוכרת (למרות שעברו פחות משתים-עשרה שעות מאז שצפיתי בסרט, מה שמעיד על שטחיותו ועל השעמום שהילך עלי) הוא קץ בחייו. לתוך העלילה מגיחים בתו, קלישאה-אמריקאית-ריקנית, ובנו, קלישאה-אמריקאית-מיוסרת. בסופו של דבר הכל בא על מקומו "הטבעי": האהבה פורחת במקום בו היא "צריכה" לפרוח, האנשים "המיותרים" מסלקים עצמם מן הדרך, והנותרים מן הסתם יחיו באושר ובעושר בלי יסורי מצפון. אם אני נשמעת לגלגנית זה לגמרי באשמת העלילה הקלושה והסטראוטיפית.

במשך רוב הסרט לא יכולתי שלא לחשוב ולהתגעגע לסרט שעסק בנושא דומה, "השיר של מריון". גם שם מסופר על זקן שהתאלמן, וידידות עם אשה צעירה מחזירה לו את טעם החיים (כאן מת'יו מתחיל לרקוד, שם ארתור מתחיל לשיר). אבל איזה הבדל. שם הטקסט משמעותי, כאן הוא קלישאי. שם אין נפילה להתפתחויות צפויות, כאן הנפילה מתרחשת (וכמובן לא הגיונית). שם התרגשתי, כאן השתעממתי. כשחלפו 116 הדקות של ההקרנה, הייתי בטוחה שעברו לפחות שלוש שעות. אפילו מייקל קיין, שהוא שחקן מצוין, לא הצליח להעניק לסרט איכות בריטית, והתוצאה היא "אמריקאית" במירעה (כן, גם אני נופלת לקלישאות…), למרות שהבמאית אינה אמריקאית.

אני מנסה למצוא מילה טובה לומר על הסרט, אך לשווא. אז בשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

Mr. Morgan’s Last Love

במאית: סנדרה נטלבק

שחקנים: מייקל קיין, קלמנס פוסי

ארה"ב 2014

116 דקות

השורד האחרון

lonesurvivor1

פורסם לראשונה בפברואר 2014

"השורד האחרון" הוא סרט מלחמה המבוסס על מעשה שהיה, ושתואר בספרו של מרקוס לאטרל, Lone Survivor: The Eyewitness Account of Operation Redwing and the Lost . ארבעה מחיילי יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, שהיו מוצבים באפגניסטן, נשלחו בשנת 2005 למבצע "כנפיים אדומות", שמטרתו היתה לחסל בכיר בטאליבן. המבצע כשל, ומן הארבעה שנשלחו רק אחד שרד. הסרט פותח בהווי האימונים המפרכים וכמעט בלתי אנושיים שהחיילים עוברים, ממשיך ביחסי החברות ביניהם, ועובר לתאר את המבצע שלב אחר שלב, החל בתדריך שלפני היציאה וכלה בהצלתו של השורד האחרון על ידי אפגנים מקומיים מתנגדי הטאליבן.

בדרך-כלל אני נרתעת מסרטים רוויי דם ופציעות ומוות. בסרט הזה ישבתי כל הזמן בעינים פקוחות. נראה לי שהסיבה לכך היא התחושה שהמראות הקשים האלה לא נועדו לזעזע בכוח, אלא באו לשקף מציאות. להבדיל מסרטי פעולה בדיוניים, שבהם תוצאות האלימות הן מעין אבזר תפאורה שנועד להמם, בסרט הזה המראות הם למעשה תיעוד. תרמו לכך גם המשחק המאופק, הצילום הריאלי, והאפקטים הקוליים שתקפו את החושים מכל עבר, והשרו הרגשה של הימצאות במקום ההתרחשות ממש.

מעבר לתיאור עובדתי של המבצע, הסרט מעלה סוגיות מוסריות מעניינות. לדוגמא: ארבעת החיילים נחשפו במקרה על ידי רועי צאן אפגנים. הם יכלו להרוג אותם ולהמשיך במשימה, או לשחרר אותם ולנסות לסגת. היתה הצדקה "מתמטית" להרוג אותם: האיש שאותו נשלחו לחסל היה אחראי ישיר למותם של עשרות נחתים אמריקאים, ויהיה אחראי למותם של רבים אחרים אם יישאר בחיים. מהו הערך של חיי שלושה רועים, שאחד מהם הוא כנראה איש טאליבן, מול החיים שיינצלו בעקבות החיסול? ובכל זאת החליט מפקדם של הארבעה לשחרר את הרועים ולסגת, ובלבד שלא לירות בשבויים בלתי חמושים. החלטה זו עלתה לו בחייו.

למרות אורכו של הסרט – כשעתים – הוא עבר מהר, וההתרשמות שלי היתה שרוב הקהל באולם היה מרותק כמוני.

הדמויות בסרט נושאות את שמותיהם של החיילים שהשתתפו בפועל בפעולה, הן בשטח והן בחמ"ל ובכוחות החילוץ. בסיום הסרט מוקרנות תמונותיהם של החיילים שנפלו – וכן תמונות של מרקוס ושל האיש שהציל אותו – וייאמר לזכותו של הקהל שהמתין בסבלנות ובשקט באולם עד אחרונת התמונות, ובכך חלק להם כבוד.

בשורה התחתונה: סרט פעולה מרתק.

Lone Survivor

במאי: פיטר ברג

שחקנים: מארק וולברג,  טיילור קיטש, אמיל הירש, בן פוסטר, קורי לארג', אריק באנה, עלי סולימאן

ארה"ב 2013

121 דקות