אני עצמי ואמא שלי

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

סיפור האהבה של מיסטר מורגן

פורסם לראשונה ביוני 2014

אתחיל מהשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

מת'יו מורגן הוא זקן אמריקאי שחי בצרפת. לאחר שאשתו נפטרה בשל מחלת הסרטן אבד לו טעם החיים. שלוש שנים אחר-כך הוא פוגש באקראי באוטובוס בחורה צעירה, מורה לריקוד, והשניים נמשכים זה לזה (אפלטונית בלבד, אחרת סוף הסרט, שלא יסופר מטעמי ספוילרים, היה פוגע ברגשות המוסריים של הצופים). היא כנראה רואה בו את דמות האב החסרה לה (אביה נפטר כשהיתה צעירה), והוא מוצא בה את רעננות הנעורים. למרות זאת, מסיבה שאני כבר לא זוכרת (למרות שעברו פחות משתים-עשרה שעות מאז שצפיתי בסרט, מה שמעיד על שטחיותו ועל השעמום שהילך עלי) הוא קץ בחייו. לתוך העלילה מגיחים בתו, קלישאה-אמריקאית-ריקנית, ובנו, קלישאה-אמריקאית-מיוסרת. בסופו של דבר הכל בא על מקומו "הטבעי": האהבה פורחת במקום בו היא "צריכה" לפרוח, האנשים "המיותרים" מסלקים עצמם מן הדרך, והנותרים מן הסתם יחיו באושר ובעושר בלי יסורי מצפון. אם אני נשמעת לגלגנית זה לגמרי באשמת העלילה הקלושה והסטראוטיפית.

במשך רוב הסרט לא יכולתי שלא לחשוב ולהתגעגע לסרט שעסק בנושא דומה, "השיר של מריון". גם שם מסופר על זקן שהתאלמן, וידידות עם אשה צעירה מחזירה לו את טעם החיים (כאן מת'יו מתחיל לרקוד, שם ארתור מתחיל לשיר). אבל איזה הבדל. שם הטקסט משמעותי, כאן הוא קלישאי. שם אין נפילה להתפתחויות צפויות, כאן הנפילה מתרחשת (וכמובן לא הגיונית). שם התרגשתי, כאן השתעממתי. כשחלפו 116 הדקות של ההקרנה, הייתי בטוחה שעברו לפחות שלוש שעות. אפילו מייקל קיין, שהוא שחקן מצוין, לא הצליח להעניק לסרט איכות בריטית, והתוצאה היא "אמריקאית" במירעה (כן, גם אני נופלת לקלישאות…), למרות שהבמאית אינה אמריקאית.

אני מנסה למצוא מילה טובה לומר על הסרט, אך לשווא. אז בשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

Mr. Morgan’s Last Love

במאית: סנדרה נטלבק

שחקנים: מייקל קיין, קלמנס פוסי

ארה"ב 2014

116 דקות

השורד האחרון

פורסם לראשונה בפברואר 2014

"השורד האחרון" הוא סרט מלחמה המבוסס על מעשה שהיה, ושתואר בספרו של מרקוס לאטרל, Lone Survivor: The Eyewitness Account of Operation Redwing and the Lost . ארבעה מחיילי יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, שהיו מוצבים באפגניסטן, נשלחו בשנת 2005 למבצע "כנפיים אדומות", שמטרתו היתה לחסל בכיר בטאליבן. המבצע כשל, ומן הארבעה שנשלחו רק אחד שרד. הסרט פותח בהווי האימונים המפרכים וכמעט בלתי אנושיים שהחיילים עוברים, ממשיך ביחסי החברות ביניהם, ועובר לתאר את המבצע שלב אחר שלב, החל בתדריך שלפני היציאה וכלה בהצלתו של השורד האחרון על ידי אפגנים מקומיים מתנגדי הטאליבן.

בדרך-כלל אני נרתעת מסרטים רוויי דם ופציעות ומוות. בסרט הזה ישבתי כל הזמן בעינים פקוחות. נראה לי שהסיבה לכך היא התחושה שהמראות הקשים האלה לא נועדו לזעזע בכוח, אלא באו לשקף מציאות. להבדיל מסרטי פעולה בדיוניים, שבהם תוצאות האלימות הן מעין אבזר תפאורה שנועד להמם, בסרט הזה המראות הם למעשה תיעוד. תרמו לכך גם המשחק המאופק, הצילום הריאלי, והאפקטים הקוליים שתקפו את החושים מכל עבר, והשרו הרגשה של הימצאות במקום ההתרחשות ממש.

מעבר לתיאור עובדתי של המבצע, הסרט מעלה סוגיות מוסריות מעניינות. לדוגמא: ארבעת החיילים נחשפו במקרה על ידי רועי צאן אפגנים. הם יכלו להרוג אותם ולהמשיך במשימה, או לשחרר אותם ולנסות לסגת. היתה הצדקה "מתמטית" להרוג אותם: האיש שאותו נשלחו לחסל היה אחראי ישיר למותם של עשרות נחתים אמריקאים, ויהיה אחראי למותם של רבים אחרים אם יישאר בחיים. מהו הערך של חיי שלושה רועים, שאחד מהם הוא כנראה איש טאליבן, מול החיים שיינצלו בעקבות החיסול? ובכל זאת החליט מפקדם של הארבעה לשחרר את הרועים ולסגת, ובלבד שלא לירות בשבויים בלתי חמושים. החלטה זו עלתה לו בחייו.

למרות אורכו של הסרט – כשעתים – הוא עבר מהר, וההתרשמות שלי היתה שרוב הקהל באולם היה מרותק כמוני.

הדמויות בסרט נושאות את שמותיהם של החיילים שהשתתפו בפועל בפעולה, הן בשטח והן בחמ"ל ובכוחות החילוץ. בסיום הסרט מוקרנות תמונותיהם של החיילים שנפלו – וכן תמונות של מרקוס ושל האיש שהציל אותו – וייאמר לזכותו של הקהל שהמתין בסבלנות ובשקט באולם עד אחרונת התמונות, ובכך חלק להם כבוד.

בשורה התחתונה: סרט פעולה מרתק.

Lone Survivor

במאי: פיטר ברג

שחקנים: מארק וולברג,  טיילור קיטש, אמיל הירש, בן פוסטר, קורי לארג', אריק באנה, עלי סולימאן

ארה"ב 2013

121 דקות

אליסיום

פורסם לראשונה באוגוסט 2013

לקראת סיומה של המאה ה-21 כדור הארץ קרס תחת אכלוס יתר ועוני. העשירים הקימו לעצמם מקום מגורים חילופי בחלל, שם נהנו מחיים שלווים, מאויר נקי, ובעיקר מבריאות מושלמת בזכות תאי ריפוי, המסוגלים לאבחן כל מחלה ולרפא אותה בתוך דקות. מקום המגורים שלהם, שנקרא אליסיום, ריחף מעל כדור הארץ, ונראה היטב לעיניהם של האנשים שנשארו מאחור, מוכי עוני ומחלות. העשירים אמנם התנתקו פיזית מכדור הארץ, אבל הוסיפו לשלוט בו, ולנצל את כוח האדם הזול שלו לרווחתם.

שם הסרט אירוני: במיתולוגיה היוונית אליסיום הוא שם לאזור מסוים בעולם הבא, אליו הגיעו נבחרי האלים, הצדיקים והגיבורים, כדי ליהנות מן החיים שאחרי המוות. בסרט הסלקציה היא לא על פי תכונות אופי אלא על פי מצב הנכסים. ההבטחה לחיים מבורכים גם היא אינה זוכה להגשמה בסרט: למרות הרווחה, התכונות האנושיות של תאוות שליטה וכוח משחקות תפקיד מרכזי, ועתידות לערער את השלווה המדומה של אליסיום.

הסרט מתרחש במחצית המאה ה-22. מקס, פועל יצור באחד המפעלים שאליסיום מתפעלת בכדור הארץ, נפגע בתאונת עבודה, ונותרו לו חמישה ימים לחיות. הוא יינצל רק אם יצליח איכשהו לזייף את זהותו, לרכוש כרטיס למעבורת לאליסיום, ולהכניס את עצמו לתוך תא ריפוי. כל הדברים הללו רחוקים מהישג ידו כמרחקה של אליסיום ממנו. כדי להציל את חייו הוא מסכים לבצע פשע מורכב שבתמורה לו יזכה בזהות ובטיסה. במקביל לסיפורו של מקס מתרחשת פעילות פוליטית חתרנית באליסיום בראשותה של דלקרוט, שרת המדינה ששואפת להיות שליטה יחידה. תכניותיהם של השניים מתנגשות.

למרות הליהוק של שחקנים אינטליגנטים – ג'ודי פוסטר ומאט דיימון – לתפקידים הראשיים, העלילה שטחית ודי פלקטית. אפשר, אם מתאמצים, למצוא בה עומק ומסרים – כמו תאוות הכוח שהזכרתי קודם, ואולי גם איזשהו מסר על פערים סוציאלים שלא יכולים להחזיק מעמד – אבל אלה אינם העיקר בסרט. לב הסרט הוא האקשן העתידני, מלחמת הטוב ברע, האח הגדול שעינו פקוחה יותר מתמיד, השילוב של גוף האדם עם איברים ביוניים וכיוצא באלה. ייאמר לזכותו שבניגוד לנטיה הגוברת בקלילונים האמריקאים להוריד את רמת הטקסט להתעסקות בתפקודי גוף שהצנעה יפה להם, הסרט הזה לא נופל לשם. זהו סרט קל לקיץ, שאמנם עומק אין בו, אבל הוא לגמרי לא מעליב את האינטליגנציה של הצופים. יכול להיות שמסרט קיץ אין צורך לצפות ליותר.

התרשמתי מאוד מהצילומים המרהיבים ומהתפאורה המפורטת והאמינה. גם המוסיקה והסאונד תרמו מאוד לקצביות של הסרט, ו-109 הדקות חלפו די מהר בלי להעיק.

בשורה התחתונה: אם לא תצפו ליותר מדי, תיהנו מבילוי נטול מאמץ.

Elysium

במאי: ניל בלומקמפ

שחקנים: מאט דיימון, ג'ודי פוסטר

ארה"ב 2013

109 דקות

אבן הסבלנות

פורסם לראשונה ביולי 2013

הסרט "אבן הסבלנות" מבוסס על ספר באותו שם, שכתב מי שגם ביים את הסרט, עתיק רחימי. לא קראתי את הספר, אבל למקרא הפרק הראשון אני תוהה אם הספר לא נכתב מראש במחשבה על הסרט שיבוא בעקבותיו, שכן הוא כתוב בסגנון של הוראות בימוי. אם זהו אכן המקרה, אני מבינה כעת למה בכלל הוסרט הסרט הזה, שאלה שהטרידה אותי החל מכמה דקות לאחר תחילת הצפיה.

סרט המבוסס על ספר אף פעם אינו יכול להיות עמוק ומקיף כמו המקור. מצד שני הוא יכול להעשיר את העלילה בחוזקותיו הויזואליות. הסרט הזה מורכב מעשרה אחוז חזות ותשעים אחוז מונולוג. התוצאה משעממת ביותר. אין שום הצדקה למקם על המסך שחקנית אחת שלא חדלה לדבר בחצי לחשוש מונוטוני, מוקפת ממרחק בכמה לווינים לא משמעותיים. מונולוג עובד יפה בספר, שיכול להיות מסופר כולו בגוף ראשון. הוא עובד לא רע בתיאטרון מחוזק בהבעות ובמחוות. הוא לא עובד בכלל כאלמנט מרכזי בסרט.

הנה כמה פרטים על העלילה: בכפר אפגני עני מוכה מלחמה, אשה צעירה מוצאת עצמה מרותקת למשכבו של בעלה מחוסר ההכרה, שנפגע מקליע תועה. לראשונה בחייהם המשותפים היא יכולה לדבר אליו. כשהיה ער בקושי התייחס אליה, שהרי היא רק אשה שתפקידה לשמש אותו ולציית לו. מכיוון שאינו יכול להגיב, הוא משמש עבורה מעין "אבן סבלנות". לפי גרסת דודתה, המבוססת על אגדה מקומית, אפשר למצוא אבן ולספר לה את כל הסודות שאי אפשר לספר לאנשים אחרים. בבוא היום האבן תתרסק, ורק אז אפשר יהיה לחוות תחושת שחרור ולהתחיל לחיות באמת. בהדרגה היא מגוללת באוזני בעלה את כל סודותיה מאז הילדות ועד לארועים בעשר שנות נישואיהם. במקביל עליה לדאוג לשתי בנותיה, לנסות לשרוד בתוך ההפגזות, ולחמוק מגברים העלולים לאנוס אותה. אין הפתעות בסרט, הסודות די ברורים עוד לפני שהם מסופרים, וגם הסוף צפוי.

לא תענוג להיות אפגני, וגרוע עוד יותר להיות אשה אפגנית. לפחות את הפן הזה הסרט ממחיש יפה. פרט לכך אין לי הרבה דברים טובים לומר עליו. השחקנית גולשיפטה פרהאני יפיפיה, ונראה לי שיש לה כשרון, אבל לא ניתנה לה הזדמנות להפגין אותו בסרט החדגוני הזה.

בשורה התחתונה: משעמם.

سنگ صبور‎ Syngué sabour, pierre de patience

במאי: עתיק רחימי

שחקנית: גולשיפטה פרהאני

אפגניסטן 2012

102 דקות

השיר של מריון

פורסם לראשונה ביוני 2013

זהו סיפורו של ארתור, בן שבעים פלוס נרגן שונא חברה, שמתאלמן אחרי שנים ארוכות של נישואים מאושרים. בהתאם לאופיו, ומכיוון שהוא כועס על כל העולם בשל אובדן אשתו, הוא בוחר להתנתק מכולם, כולל מבנו היחיד. במהרה הוא מגלה כי החיים לבד מחייבים שינוי גישה.

מריון היתה טיפוס הפוך לגמרי, חברותית, תוססת, אוהבת אדם. בחסות האופי הידידותי שלה ארתור יכול היה להרשות לעצמו להסתגר תחת מעטה הנרגנות בלי לשלם שום מחיר. החברותיות של מריון הספיקה לשניהם. גם יחסיו העכורים עם בנו התנהלו איכשהו בשלום בשל האהבה בין האם לבן. אבל כשארתור נשאר לבדו, וההזדמנות היחידה שלו להחליף מילה עם מישהו היא עם מריון בקברה, החיים הופכים קשים מנשוא.

ממש לפני מותה הספיקה מריון לשיר עם מקהלת הקשישים בנסיון להתקבל לתחרות מקהלות. את המקהלה מנהלת בהתנדבות אליזבת, מורה צעירה למוסיקה, שמוצאת בבני חסותה שותפים מלאי חדווה לרעיונותיה, כמו לשיר ראפ, האבי מטאל, וטקסטים על סקס. אליזבת, שהיא טיפוס חביב ביסודו, יכולה להיות די מעיקה כשהיא דוחפת את האף לענינים לא לה. מסתבר, בסיכומו של דבר, שזה כנראה מה שדרוש כדי לטלטל את ארתור, ולתת לו מוצא מהמבוי הסתום שאליו הכניס את עצמו.

הסרט מרגש מאוד, בלי ליפול למלכודות שמאלציות (שאולי היה נכשל בהן אם היה מופק בהוליווד ולא באנגליה, וסליחה על ה"גזענות"). המשחק המאופק, העלילה המעודנת, הדמויות האנושיות, כל אלה יוצרים סרט מקסים, שגרם לי גם לחייך וגם להזיל דמעה (די הרבה דמעות, אם להיות כנה). טרנס סטאמפ מפליא לשחק את ארתור, בעיקר בהבעות פנים שאומרות הכל טוב יותר ממלים, וכוחו באיפוקו. אי אפשר לא לאהוב אותו. גם השחקנים האחרים מפגינים משחק משובח, והתסריט מאפשר להם לתת חיים ומשמעות ואמינות לדמויות.

בשורה התחתונה: יש סיבה טובה ללכת לקולנוע.

Song of Marion

במאי: פול אנדרו וויליאמס

שחקנים: טרנס סטאמפ, ונסה רדגרייב, ג'מה ארטרטון, כריסטופר אקלסטון

בריטניה 2013

93 דקות

תקוות גדולות

פורסם לראשונה במאי 2013

"תקוות גדולות" הוא העיבוד הקולנועי התשיעי לספר בשם זה שכתב צ'רלס דיקנס ב-1860 (בנוסף עובד הספר מספר פעמים לטלויזיה). הסרט משנת 1946 נבחר לרשימת 100 הסרטים הבריטים הטובים ביותר, כך שלסרט הנוכחי היו נעליים גדולות למלא, שלא לדבר על האתגר לשמר את אכויות היצירה הספרותית.

העלילה, אני מניחה, מוכרת לכל: פיפ, ילד יתום, גדל אצל אחותו האלימה ובעלה הרחמן. באחד מביקוריו בקברי הוריו ואחיו לוכד אותו אסיר נמלט, ומאלץ אותו לספק לו מזון וכלים לניסור אזיקיו. חייו של פיפ משתנים פעמיים: בפעם הראשונה כשהוא נשלח לארח לחברה למיס האווישם, שם הוא פוגש את אסטלה, אהובתו מאז ולתמיד. ובפעם השניה כשהוא מקבל כסף מנדיב אלמוני, ונשלח ללונדון לנהל אורח חיים של ג'נטלמן. כל הדמויות בחייו נקשרות בסופו של דבר זו לזו בעלילה מפותלת.

סיום הסרט אינו זהה לזה שכתב דיקנס. דיקנס כתב למעשה שני סיומים: תחילה בחר לסגור את העלילה באופן קודר, אך שוכנע לשנות את בחירתו לטובת סיום מפויס יותר. בסרט לקחו את הסיום החיובי צעד אחד קדימה, ובחרו בסוף בעל נטיה הוליוודית. כשצפיתי בסרט לא זכרתי את פרטי עלילת הספר, אבל הסיום נראה לי מלאכותי ולא הולם. מסתבר שהיתה סיבה להרגשה הזו.

פרט לביקורת שבפיסקה הקודמת, אין לי דברים שליליים לומר על הסרט. המשחק של כל השחקנים מעולה. אהבתי במיוחד את רייף פיינס בתפקיד האסיר אייבל מאגוויץ' ואת ג'ייסון פלמינג בתפקיד גיסו טוב הלב של פיפ. הצילומים מרהיבים – הן צילומי הנוף הכפרי, והן הצילומים המבעיתים של לונדון ההומה. המוסיקה מלווה את העלילה בנאמנות, ומשרה את האוירה שהיא אמורה להשרות, בעיקר בקטעים מעוררי היראה.

חולשתו של הסרט היא, כמובן, בחוסר היכולת של המדיום הקולנועי להכיל את עומק הרבדים ושפע הפרטים של היצירה הספרותית. הדבר ניכר בעיקר בפרק הלונדוני של הסרט, שבו שלל הדמויות שפוגש פיפ נותרות עמומות ובלתי מפוענחות, ולא ברור מה מניע אותן. כמו כן המהפכים הנפשיים שעובר פיפ באותה תקופה מיוצגים באמצעות תמונות מעטות ובלתי מספקות. יחד עם זאת, בהתחשב במגבלות המדיום, הסרט – פרט לסיום – נאמן לספר, ובסך הכל מציג עלילה מובנת ומעניינת.

למרות שאורכו של הסרט למעלה משעתים, אין תחושה של סרט ארוך יתר על המידה, והצפיה בו נעימה גם אם הוא מציג קטעי חיים קשים. פה ושם הוא אפילו שזור הומור.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה, בזכות הקלאסיקה, ובעיקר בזכות המשחק המשובח.

Great Expectations

במאי: מייק ניואל

שחקנים: רייף פיינס, הלנה קרטר-בונהם, ג'רמי ארווין, הולידיי גריינג'ר, רובי קולטריין, ג'ייסון פלמינג

בריטניה, 2012

128 דקות

תרז

פורסם לראשונה במרץ 2013

תרז, בת למשפחה אריסטוקרטית, נישאת לברנאר, אריסטוקרט אף הוא, שיועד לה עוד בהיותה ילדה. בפרסומת לסרט נאמר: "מרומן אצילים גולש הסרט לסיפור של ניסיון רצח, של אשמה, של עוצמה נשית ושחרור, המגיעים בדרך נועזת ולא צפויה". אין ספק שזה מה שהסרט מנסה לומר. האם הוא מצליח? לדעתי,  לא.

מסקרן אותי לקרוא את הספר שעליו מבוסס הסרט – "תרז דסקרו" מאת פרנסואה מוריאק. מהיכרותי עם הסופר, הוא הופך כל אבן בנסיון לחקור את נפש גבוריו. אי אפשר לתרגם חקירה שכזו לסרט, ואולי כאן שורש הבעיה.

הסרט נפתח בסצנה מילדותן של תרז ושל אן, חברתה הטובה שהיא גם אחותו של ברנאר. התמונה שופעת צחוק ושמחת חיים, ועומדת בניגוד לכל מה שבא אחריה. למרבה הצער הסרט (הקטוע מדי בשלב זה) לא מנסה להסביר את הפער שבין השמחה ההיא לקדרות הבוגרת. בסצנה השניה בסרט תרז המאורסת מטיילת שלובת זרוע עם ברנאר, והיא מדברת בכובד ראש, ולכאורה מרצונה החופשי וללא התנגדות פנימית, על התועלת שבנישואיהם (איחוד נכסים), ועל היות טובת המשפחה מעל הכל. היא מחייכת, נראית שלמה עם עצמה ועם חייה. לא ברור איך הפכה הילדה החופשיה ברוחה לבוגרת המקובעת במוסכמות. מן הסתם, התבגרות טבעית. יחד עם זאת נזרק רמז לגבי היות השינוי הזה לא לגמרי רצוי, והיא לא לגמרי שלמה אתו, כשהיא אומרת שהיא רוצה להנשא לברנאר כדי לשים סדר במחשבות המתרוצצות במוחה.

מכאן הכל הולך ומדרדר. תרז הופכת קודרת יותר ויותר, ומפנה כוחות הרס כלפי כל הסובבים אותה. היא בוגדת באן, מזניחה לגמרי את בתה, מחבלת ברכוש המשפחה, פוגעת בבריאותו של ברנאר עד כדי סיכון חייו, וכשהמשפחה תופסת סוף-סוף מה מתרחש מתחת לאפה ומענישה אותה, היא מפנה את כוחות ההרס כלפי עצמה, עד שהיא כמעט מתמוטטת פיסית.

הסרט מנסה להעביר אמירה על השפעת השעמום והחנק שבמוסכמות על נפשה של אשה צעירה, שכנראה לא מסוגלת ללכת בתלם. בפועל הוא מביא את סיפורה של אשה, שהיא מלכתחילה מעורערת, ואת הדרכים שבהן היא נותנת לנפשה המסוכסכת לפגוע בכל מי שסביבה. היו לה ברירות (מדובר בשנות ה-20 של המאה ה-20, לא בתקופות חשוכות יותר), והיא בחרה ברעה מכולן. עוצמה נשית? לא בסרט הזה. אין בסרט שום תהליך של הגשמה עצמית, של שחרור, של אמירה אישית ועצמאית של האשה. בשום שלב היא לא עושה דבר חיובי מיוזמתה, לא מתמרדת באופן שיביא לה תועלת אמיתית, אפילו לא מנצלת את ההזדמנות לחוות שינוי באמצעות אן. בסופו של הסרט היא זוכה לשחרור ולסוג של גאולה, אבל היא לא משיגה אותם בעצמה – בעלה הוא שמבין שאין טעם להחזיק אותה מנודה ומדוכאת רק כדי לשמור על חזות חיצונית מושלמת של המשפחה: בניגוד לאופיו ולחינוכו ולכל מה שהוא מאמין בו, הוא נותן לה חופש לפרוח בסביבה חדשה. אם כבר, זהו סרט על עוצמה גברית, לא כזו שמוקנית מכוח היותו "המין החזק", אלא מתוך גדלות נפש.

אודרי טוטו משחקת יפה אשה קשת לב, חמורת סבר, שלא באמת יודעת איך לנהוג ומה לעשות עם עצמה. אם היא אמורה לעורר רחמים, היא כושלת במשימה. לעומת זאת היא מצליחה ליצור דמות שמעוררת לתגובה רגשית של הצופים כלפיה (כל אחד ורגשותיו הוא), וכל הכבוד לה על כך. נהניתי גם מהמשחק המאופק של ז'יל ללוש המגלם את ברנאר. הוטל עליו לשחק דמות שאמורה לעורר אנטי, והוא הצליח ליצור דמות סימפטית שאפשר להבין יפה מה מנהל אותה.

הסרט נאה מאוד חזותית. צילומי החוץ מוצפי האור יפיפיים, והניגוד בינם ובין צילומי הפנים, שהם עצובים ומציגים גוונים כהים וקודרים, מדגיש יפה את הניגודיות שאמורה לעמוד בבסיס הסרט, בין האפשרויות שמחוץ למסגרת לחנק שבתוכה.

בשורה התחתונה: אני לא ממליצה ולא לא-ממליצה על הסרט. יכול להיות שהוא יגע ללבם של צופים אחרים. בעיני היה חסר לו מאוד עומק נוסף. יחד עם זאת, הוא גרם לי להרהר בו, ולהתווכח בלב עם התסריטאי ועם הדמויות, ואני אוהבת סרטים שלא מתפוגגים מיד עם סיומם.

Therese Desqueyroux

במאי: קלוד מילר

שחקנים: אודרי טוטו, ז'יל ללוש

צרפת 2012

110 דקות

חשבון משותף

פורסם לראשונה במרץ 2013

סנדי ביגלו פטרסון, מנהל חשבונות שקט, בעל משפחה, מגלה יום אחד כי זהותו נגנבה. כרטיסי האשראי שלו נחסמים, המשטרה מאשימה אותו בפשעים שלא בוצעו על ידו, והמעסיק שלו עומד לפטר אותו בשל הסתבכויותיו דווקא כשניתנה לו הזדמנות להתקדם ולשפר את מצבו הכלכלי. לבקשתו, הוא מקבל אורכה לאתר את מי שבגינו חייו עומדים לההרס. על פי כמה רמזים הוא יוצא לפלורידה למצוד אחר האשם, שמתגלה דווקא כאשמה. דיאנה, בהנחה שזהו שמה האמיתי, היא נוכלת שמתמחה בין השאר בזיוף כרטיסי אשראי, והיא ניצלה את העובדה שסנדי הוא שם נשי כדי ללבוש את דמותו של פטרסון.

אין לי שום דבר טוב לומר על הסרט. העלילה קלושה, הדמויות שטחיות להחריד, הבדיחות הן ברמה של גן ילדים ("יו, תראו, השמנה התגלגלה על הכביש"), תפירת מהלך העלילה גסה ולא הגיונית, והמשחק ירוד (לא ברור אם באשמת השחקנים, או משום שלא ניתן להם שום דבר בעל ערך לשחק אתו). לא הבחנתי באיכויות צילום מיוחדות שאפשר להתנחם בהן, ולא שמתי לב למוסיקת הרקע, כך שגם עליה אין לי מה לומר (אולי פרט לכך שלא הפריעה, וגם זו לטובה…). זהו סרט אמריקאי במובן הרע של המושג: הרעים רעים מאוד, וסופם מר, הטובים זוכים לאושר ולעושר, ואלה שהם רעים-כלפי-חוץ-אבל-בעלי-סיבה-טובה-להיות-כאלה, זוכים לגאולה ולהזדמנות לחיים טובים יותר, לא לפני שבאו על עונשם בגין חטאיהם, כך שכ-ו-ל-ם מרוצים.

תקראו לי אליטיסטית, אבל סרט ריקני שמספק בדוחק צחקוק פה ושם הוא בעיני בזבוז זמן. אם כבר לצאת מהבית ולנסוע לקולנוע, אז רק בשביל לזכות בחוויה איכותית, במשהו שלא ישאיר תחושת תיפלות. זה לא חייב להיות סרט מופת, יצירה חד-פעמית שתשאיר אותי מרוגשת ופעורת-פה, אבל בטח לא ההפך המוחלט. הסרט הזה הוא מעין פרק בסיטקום לא מוצלח, שהתארך הרבה מעבר למותר. אילו לא הייתי מחויבת לכתוב סקירה, לא הייתי נשארת באולם עד סוף ההקרנה.

למען ההגינות אוסיף שהסרט זוכה להצלחה קופתית מרשימה בארצות הברית, ועלה למקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים בשבוע האחרון של פברואר 2013. אולי הזכיה של מליסה מקארתי באמי בשנה שעברה מושכת קהל, אולי הפנים הנאות עד מאוד של ג'ייסון בייטמן. אין לי הסבר הגיוני להצלחה הזו.

בשורה התחתונה: סרט חלש שיישכח במהרה – אין סיבה ללכת לקולנוע.

 

Identity Thief

במאי: סת' גורדון

שחקנים: ג'ייסון בייטמן, מליסה מקארתי

ארה"ב 2013

90 דקות

הייד פארק על ההדסון

פורסם לראשונה במרץ 2013

ביוני 1939, כשמלחמה איימה על אירופה, יצאו המלך ג'ורג' השישי ואשתו אליזבת לביקור בקנדה ובארה"ב. במהלך הביקור בילו סוף שבוע עם נשיא ארה"ב רוזוולט ורעייתו בבית אמו של הנשיא. המפגש בין הנשיא המשותק ברגליו והתוסס ברוחו למלך המגמגם והביישן הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרט. מטרת הביקור, על פי הסרט, היתה לבדוק אם האמריקאים יסכימו להושיט עזרה לאנגליה נגד הגרמנים. הנושא הזה נידון די בעקיפין, ונראה לי שההיבט שהסרט מנסה להדגיש הוא שליחסים בין-אישיים יש השפעה על המדיניות. שני האישים השונים כל-כך זה מזה הצליחו להתיידד כשנשארו לבדם, והחשדנות, בעיקר מצדו של המלך בהשפעת המלכה, הפכה עד מהרה לידידות. בפועל, כידוע, ארה"ב הצטרפה למאמץ המלחמתי רק אחרי שהותקפה על ידי היפנים בדצמבר 1941.

אמנם הביקור המלכותי עומד לכאורה במרכז העלילה, אבל דגש רב יותר ניתן לרומן של הנשיא עם דודנית רחוקה שלו, וברקע עם נשים נוספות. רוזוולט, אחד הנשיאים הפופולרים ביותר, היה הולל לא קטן. יחסיו עם אשתו אלינור עלו על שרטון בעקבות רומן שלו עם מזכירתה, והשניים חיו רוב הזמן בנפרד. ביל מוריי מגלם נשיא מקסים, שובה לב, שלא נותן למומו להפריע לו בשום דרך. בשל קסמו, ומן הסתם גם בשל מעמדו, נשים אהבו אותו, גם כשהתברר להן שהן לא היחידות בחייו, ושהוא משקר להן.

השילוב של שני הסיפורים הוא לדעתי בעוכריו של הסרט. במקום להתמקד הוא מתפזר, והתחושה הכללית היא של תפסת מרובה לא תפסת. מה שמחבר בין שני הסיפורים זו אישיותו של הנשיא, אבל לא די בכך כדי להדביק את מה שמתרחש על המסך לכדי עלילה מהודקת. לא ברור מה הסיפור המוביל – לדעתי הביקור המלכותי היה אמור לשמש בתפקיד הזה – והפקדת הובלת העלילה בידי הדודנית מקנה לה חוסר אמינות מסוים, כי הרי היא לא יכלה לדעת מה התרחש בחדרי-חדרים (שיחות בין המלך והמלכה, לדוגמא), ובכל זאת הוא מוצגת כמספר יודע-כל.

אפשר לתהות למה אנשים אוהבים לנפץ מיתוסים. רוזוולט, נשיא אהוב שנבחר לכהונתו ארבע פעמים (לפני שנחקק החוק שהגביל לשתי כהונות בלבד), שכיהן בתקופה תמימה יותר, חשופה פחות (רוב האמריקאים לא ידעו שהוא מרותק לכסא גלגלים), יכול היה, לטעמי, להשאר בגדר מיתוס, ולהזכר בזכות המהלכים משני-העולם שהוביל, לא בזכות ניאופיו. אבל לא זה נושא הסקירה.

משחק מעולה מחפה על חולשות הסרט: ביל מוריי (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקיד זה) כנשיא רוזוולט שהוא עוצמתי ורציני מצד אחד, וקל דעת ופוחח מצד שני; סמואל ווסט כמלך ג'ורג' השישי, אדם שהגיע למלכות רק משום שאחיו ויתר על הכתר, ונאבק כל חייו בגמגום` אוליביה קולמן כמלכה אליזבת, שלא רצתה בכלל להיות מלכה, אבל כשנישאה למלך לקחה את תפקידה ואת אחריותה בשיא הרצינות – שלושה אלה מפגינים משחק מעולה, ונתמכים בצוות שחקנים מוצלח. אהבתי גם את המוסיקה ברוח השנים בהן מתרחש הסרט.

הסרט מוגדר בפרסומים כדרמה קומית, ונראה לי שזו הגדרה הולמת. שני הסיפורים המובילים – סיפור האהבה והמפגש המדיני – דרמטיים, אבל התנהלות הסרט היא ברובה קומית. שני הצדדים האלה משתלבים יפה יחד, כשההפוגות הקומיות אינן מרדדות את הדרמה, והדרמה אינה מדכאת את הקומיות.

בשורה התחתונה: אפשר לראות, בעיקר בזכות המשחק המעולה.

Hyde Park on Hudson

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: ביל מוריי, לורה לייני, סמואל ווסט

ארה"ב 2012

94 דקות