ג'אנגו ללא מעצורים

django_unchained_poster_israel

פורסם לראשונה בינואר 2013

ג'אנגו הוא עבד שחור בארה"ב של 1858. בדרכו משוק העבדים אל אדונו החדש, כשהוא כבול ברגליו אל עבדים נוספים, משתנה מזלו. צייד ראשים גרמני מחלץ אותו מידי הסוחרים, משום שהוא זקוק לעזרתו בזיהוי פושעים מבוקשים. צייד הראשים, ד"ר שולץ קר הרוח, יורה לפרנסתו במבוקשים, ומקבל פרס כספי תמורת גופותיהם. הוא מעניק לג'אנגו את חרותו, והופך אותו לשותפו. לג'אנגו יש מטרה אחרת לגמרי בחייו: בעקבות נסיון בריחה שלו ושל אשתו, הם נענשו – נוסף על עונשים פיזיים – בהפרדה לנצח. כל אחד מהם נמכר לאדון אחר, ובתנאי חייהם באותם ימים, משועבדים ונתונים לשרירות ליבו של כל לבן, לא היה להם סיכוי להתאחד. החברות הלא צפויה עם צייד הראשים מעניקה לג'אנגו הזדמנות לנסות לאתר את אשתו.

קצת חששתי לצפות בסרט, בשל חיבתו הידועה ברבים של הבמאי לאלימות מופרזת. חלקו הראשון של הסרט הפיג את חששותי. יותר מכל הוא הזכיר לי סרטים מבית מדרשם של האחים כהן, עם ההומור המוזר, הצילום הנוטה לחום, המבטא הדרומי. למען האמת, חשבתי שלא מן הראוי לטפל בנושא העבדות בהומור שכזה. הבוקר קראתי דברים שאמר ספייק לי, ואני יכולה להבין מאיפה הם נובעים: "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה, היא היתה שואה". יחד עם זאת, לי הודה שלא יצפה בסרט, ואני חושבת שהסתמכות על טריילרים שמציגים את הפנים המשעשעות של העלילה עושה עם הסרט עוול. בכל פעם שהסרט עוסק בהתעללות בעבדים, הוא עושה זאת ברגש ובאופן אמין ביותר שאינו חס על הצופה. בקטעים האלה ההומור מפנה את מקומו לכאב ולזעם.

בהמשך הסרט, בקרשנדו מתעצם, האלימות גוברת עד לפיצוץ, פשוטו כמשמעו. מבחינתי האישית, כל קרבות היריות עם מזרקות הדם לא הזיזו לי. אוטומטית שכנעתי את עצמי שזה רק סרט, ולא עצמתי עינים. כאב לי, והיה לי קשה לצפות בסצנות ההתעללות, משום שהן מתארות מעשים נוראים שאכן ארעו.

מצד אחד הסרט לוקה בפלקטיות בתיאור כמה מן הדמויות, בעיקר של הלבנים. מצד שני הוא מציג מגוון מעניין ומעורר מחשבה של דמויות העבדים. דוגמא בולטת הוא סטיבן, משרתו של בעל מטעים, המזדהה לחלוטין עם אדונו ונאמן לו לגמרי עד כדי התאכזרות אל עבדים אחרים (לא יכולתי שלא לחשוב על תופעת הקאפו). ברקע חשבתי על ספריה של טוני מוריסון, שבעיני המשמעות העמוקה ביותר שלהם היא בהסברת הטראומה ארוכת הטווח של צאצאי העבדים, שנים רבות אחרי שהעבדות הפכה להיסטוריה. כשהתיאורים שקראתי בספרות העוסקת בעבדות ("שורשים", "חמדת", "עבד אמריקאי", אם להזכיר כמה) לובשים על המסך פנים ודם ודמעות, עוצמת הטראומה נתפסת באופן מוחשי ביותר.

יש לציין לטובה משחק מעולה של כריסטוף וולץ, המגלם את דמותו של ד"ר שולץ, ושל סמואל ל. ג'קסון בתפקיד העבד המזדהה עם בעליו. לידם משחקים היטב גם ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, וליאונרדו די קפריו כבעל עבדים. המוסיקה והאפקטים הקוליים טובים מאוד, עד כדי צמרמורת (כשנביחות כלבים צמאי דם שחור, לדוגמא, מהדהדות ממקומות שונים באולם), והצילום הנודד בין חום מדכא לצבעוניות משובבת תורם לאוירה המשתנה של הסרט.

הערת שוליים: לדעתי נכון יותר היה לתרגם את שם הסרט ל"ג'אנגו ללא כבלים". מעצורים דווקא יש לו, כשכמעט לכל אורך העלילה – עד לבוא מסע הנקמה – הוא נאלץ לעצור את רגשותיו כדי לא להסגיר את עצמו.

בשורה התחתונה: סרט ראוי מאוד לצפיה.

Django Unchained

במאי: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף וולץ, ג'יימי פוקס, ליאונרדו די קפריו, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון

ארה"ב 2012

165 דקות

שלום למלכה

farewellmyqueen1

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות

שלגי הקילימנג'רו

300px-les_neiges_du_kilimandjaro_he

פורסם לראשונה בנובמבר 2012

מישל ומארי-קלייר הם אנשים שמחים בחלקם. מישל עובד במפעל בנמל מרסיי, ומארי-קלייר עובדת כעוזרת בית אצל מספר קשישים. יש להם שני ילדים ושלושה נכדים, יש להם חברים טובים – בעיקר אחותה של מארי-קלייר, דניס, ובעלה ראול, שהוא חבר ילדות של מישל – ויש להם קשר של שיתוף ואחווה זה עם זה. הם חיים את חייהם הצנועים בשלווה ובאהבה, ולמרות שאינם נהנים משפע כלכלי הם מגדירים את עצמם כבורגנים, אנשים שהצליחו בחיים. כשהמפעל נקלע לקשיים, מישל, הפעיל בארגון הפועלים, נחלץ עם חבריו להצלתו. הם מחליטים לערוך הגרלה, שתוצאותיה יהיו פיטורי עשרים אנשים ששמותיהם יעלו בגורל. מישל, מתוקף מעמדו בארגון, אינו חייב לכלול את עצמו בהגרלה, אבל בוחר שלא ליהנות מזכויות יתר, ומוצא עצמו מחוסר עבודה. גם השינוי השלילי הזה אינו מערער את שלוות בני הזוג. הם כמעט ואינם מתלוננים, מישל מעסיק את עצמו בטיפול בנכדים ובעבודות בית, והמצוקה שנקלעו אליה מובעת כמעט במרומז בלבד.

כשמישל ומארי-קלייר חוגגים יום נישואין, המשפחה והחברים מעניקים להם טיול לטנזניה לרגלי הקילימנג'רו, כולל מדריך צמוד וכסף למימון הוצאותיהם. בסצנה מרגשת מתחילים הנכדים לשיר את שירו של פסקל דנל,Les Neiges du Kilimandjaro, ובהדרגה מצטרפים אליהם עשרות אורחי המסיבה (ועד עכשו השיר לא יוצא לי מהראש )

המעין-אידיליה משתבשת בשל שוד מזוין. כשמישל ומארי-קלייר שקועים במשחק קלפים עם דניס וראול, פורצים לבית שני רעולי פנים, גורמים למישל פריקת כתף, מכניסים את דניס לטראומה שממנה לא תשתחרר ימים רבים, ובאיומי אקדח שודדים את כרטיסי הטיסה ואת כספי הטיול, וכן כרטיסי אשראי שאותם הם מנצלים מיידית למשיכת מזומנים. כמה ימים אחר-כך מישל מצליח לגלות שאחד השודדים הוא עובד לשעבר במפעל, שפוטר יחד אתו. מכיוון שהוא עדיין כועס ופגוע, הוא מחליט להסגיר את הבחור למשטרה. מאוחר יותר, אחרי שניתנת לו הזדמנות לשוחח עם הבחור, ולאחר שהוא מתוודע למצוקה האמיתית שהצעיר שרוי בה (הוא מטפל לבדו בשני אחיו למחצה לאחר שהוריהם נטשו אותם), הוא מבקש לבטל את התלונה, אבל גלגלי הצדק כבר החלו לנוע, והבחור עומד בפני תקופת מאסר ממושכת.

אחד מצירי העלילה מכאן ואילך הוא הדרך בה מתמודד כל אחד מן הארבעה עם השלכות השוד. מישל שמבקש לסלוח, מארי-קלייר שמנסה לסייע לילדים שנותרו לבדם, דניס שלא מצליחה להשתחרר מהחרדות, וראול שכועס מאוד וסבור שהשודד ראוי לעונש החמור שיוטל עליו. ההתמודדויות השונות, והדינמיקה שהן יוצרות בין הארבעה, מעניינות מאוד לצפיה.

אבל מעבר להתמודדות הפרטית, הנושא האמיתי בסרט הוא הערבות ההדדית, הסולידריות, האחווה, טוב הלב. החל מהגרלת הפיטורים וכלה בפתרון שבני הזוג מוצאים עבור הילדים, הסרט נוגע שוב ושוב ב"סוציאליזם" במובן הנקי של המושג. מישל מרבה לצטט את ז'ורס, ובני הזוג בדרכם הצנועה מחפשים את הדרך הנכונה לשלב בין צרכי הקיום היומיומיים המעשיים לבין אידיאלים חברתיים שאולי על חלקם אבד איכשהו הכלח בעולם הקפיטליסטי. המסר של אחריות אישית וטוב לב מועבר באורח ברור ביותר. אין דרך אחרת.

המילה הראשונה שעלתה בדעתי עם סיום הסרט היתה "מקסים". הדמויות ברובן מקסימות, המסר מקסים, אופן סיפור העלילה מקסים. לשם התואר הזה יש להוסיף גם "מרגש". הדמויות נוגעות ללב, הן הדמויות החיוביות לגמרי, כמו מישל הערכי והמצפוני, והן הדמויות שסוטות מדרך הישר, כמו כריסטוף השודד. לפעמים החיוביות השופעת נראית מוגזמת, כמו בדמותם המושלמת של אחיו של כריסטוף, אבל מכיוון שהמסר הוא חום ואהבה יש לחיוביות הזו מטרה וסיבה מתקבלות על הדעת.

אהבתי מאוד את הדרך בה הסיפור מוגש. יש בסרט איזון נאה של דרמה עם הפוגות קומיות, כך שלמרות הנושא הכבד נשמעו לעתים קרובות קולות צחוק באולם. המשחק של מרבית השחקנים ראוי לשבח, ומעל כולם מתנשא לדעתי ז'אן פייר דארוסן, המגלם ברגישות ובתבונה את דמותו של מישל.

על-פי הקרדיטים, "שלגי הקילימנג‘רו" מבוסס על פואמה מאת ויקטור הוגו. לצערי איני דוברת צרפתית, וקריאת התרגום של גוגל מייגעת. להנאת דוברי הצרפתית, הנה קישור לפואמה.

בשורה התחתונה: סרט רגיש בעל מסר הראוי לתשומת לב. מומלץ בהחלט.

Les Neiges du Kilimandjaro

בימוי: רובר גדיגיאן

שחקנים: ז'אן-פייר דארוסן, אריאן אסקריד, ז'ראר מיילן, מרלין קנטו

צרפת 2011

107 דקות

מפלצת של מלון

250px-monster_g

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

הרוזן דרקולה התאלמן בעקבות אלימות שהופנתה כלפיו ע"י בני אדם שונאי ערפדים. כתגובה לארוע הטראומטי הזה בנה טירה מוגנת ומבודדת, והפך אותה למלון המיועד למפלצות בלבד, כאן יוכלו לנפוש ללא חשש מן היצורים המפחידים ההם, בני האדם. בטירה הוא מגדל את בתו היחידה מייביס. הוא מספר לה סיפורי אימים על בני האדם, כדי למנוע ממנה לרצות לעזוב אי פעם את הטירה. אבל מייביס, כדרכה של נערה מתבגרת (בעת התרחשות הסרט היא בת 118 בלבד…), שואפת למרחק ולמרחב. פעם בשנה עורך אביה מסיבת יום הולדת חגיגית, אליה הוא מזמין את כל המפלצות. השנה המסיבה מקבלת תפנית לא רצויה מבחינתו של דרקולה, כשבפעם הראשונה בתולדות הטירה נכנס בשעריה צעיר אנושי, טייל בשם ג'ונתן. כצפוי, מתפתח סיפור אהבה בין ג'ונתן ומייביס.

יוצרי הסרט בראו עולם של מפלצות מואנשות מעוררות חיבה. דרקולה המפחיד הוא אב מסור, שלבו נמס כשבתו עצובה. תשכחו מניבים נוטפי דם – כפי שדרקולה מעיד על עצמו הוא ניזון מדם מלאכותי, תמצית דם, דם טופו… פרנקנשטיין הוא גולם חביב. איש הזאב מטופל בכנופיה של ילדי זאב, ובקושי מוצא זמן לנוח. ויש גם שלד שהוא בעל קנאי, ומפלצת בלתי נראית שמתקשה לשחק במשחק התנועות, ועוד אחת שהיא קמצנית מכדי לשלם עבור כרטיס נסיעה, ולכן שולחת את עצמה למלון מפורקת לחלקים בתוך ארגזים, ועוד ועוד.

"מפלצת של מלון" הוא סרט תוסס, קצבי, גדוש הומור. אמנם הוא מיועד לילדים, אבל גם בגילי המופלג מצאתי את עצמי צוחקת ומתלהבת. נלווה אלי לסרט אחייני בן ה-9, ומדי פעם לכנסתי אליו מבט וראיתי אותו מרותק למסך. כשביקשתי אותו לסכם את הסרט, הוא בחר במילה אחת – "מצחיק". מבחינתי, מאז שנולדו ילדי, הדרישה שלי מסרט ילדים היתה שלא יהיה מתיילד ומעליב, שישמור על רמה. הסרט הזה בהחלט עומד בדרישה הזו. לפי בקשת אחייני, בחרנו לראות את הגרסה המדובבת לעברית. אין לי איך להשוות אותה לרמת הדיבוב האמריקאי המקורי, אבל היא מוצלחת לכשעצמה.

הביקורת היחידה שלי היא כלפי הבחירה בשם העברי של הסרט. במקור הוא נקרא "מלון טרנסילבניה", ולדעתי כך הוא היה צריך להקרא גם בעברית. דחיפת המפלצת לשם הסרט היא בעיני סוג של רדידות מיותרת.

אהוד מנור כתב שיר בשם "ימים של קולנוע" (מוכר בביצוע "הטוב הרע והנערה"), ובו הוא מביע געגועים לקולנוע של פעם, שהיה כיפי ולא מתוסבך, והלכנו אליו פשוט כדי ליהנות. "מפלצת של מלון" הוא סרט שכזה, סרט שהוא הנאה פשוטה. אפשר למצוא בו מסר על דעות קדומות ועל הכללות בלתי הולמות ועל שנאת השונה, אבל באמת שלא מוכרחים להפוך אותו לבית-ספר. המסרים משתמעים מאליהם, ומשתלבים בחיוביות הכללית של הסרט ובסוף ההוליוודי הטוב.

בשורה התחתונה: בהחלט שווה קפיצה לקולנוע.

Hotel Transylvania

במאי: גנדי טרטקובסקי

דיבוב אנגלי: אדם סנדלר, סלינה גומז, אנדי סמברג, קווין ג'יימס, סטיב בושמי

דיבוב עברי: גרא סנדלר, דניאל מגון, לורן סביר, אוהד שחר

ארה"ב 2012

91 דקות

עסקה מגונה

arbitrage1

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

רוברט מילר, איש עסקים עשיר, הסתבך בעסקה לא מוצלחת, מעל בכספי החברה של עצמו, לווה מאות מליוני דולרים שהוא נדרש להחזיר, ועסקת מיזוג עם בנק אחר, שיכולה להציל אותו, מתהמהמהת. על פניו רוברט נשוי בעושר, אב לילדים מוצלחים, סב לנכדים חמודים שאוהבים אותו, אבל הוא מנהל חיים כפולים עם אמנית צרפתיה מתוסבכת ומסוממת. כשהאמנית נהרגת בתאונת דרכים, הוא חייב להסתיר את מעורבותו בתאונה, לפחות עד שעסקת המיזוג תיחתם. לצורך עזרה בטשטוש העקבות הוא מגייס בחור מהארלם, שמרגיש חייב לו בזכות יחסיו של רוברט עם אביו.

מבחינתי הסרט הזה הוא בזבוז זמן מוחלט. העלילה קלושה, הדמויות לא משכנעות, המשחק גרוע. אפילו סוזן סרנדון הנהדרת לא מצליחה להציל אותו, לא מפני שהיא לא מסוגלת, אלא משום שניתנו לה דמות וטקסט חלשים במיוחד. השחקן היחיד שמבצע בסרט תפקיד שאפשר להעריך הוא נייט פרקר, המגלם את דמותו של הבחור מהארלם, אולי משום שהוא מציג את הדמות הרבגונית ביותר. שאר הדמויות פלקטיות, שבלוניות, צפויות, ובסך הכל מהלכות שעמום.

סיום הסרט מוזר: הוא נקטע במפתיע באמצע סצנה, ולא ברורה לי האמירה – אם ישנה – מאחורי הסיום הזה. הקהל נשאר יושב המום במהלך כותרות הסיום, תוהה אם חלה איזו תקלה בהקרנה…

מילה טובה יש לי רק למוסיקה שכתב קליף מרטינז. היא נוכחת ברקע, בלי להשתלט על הסרט, ומשתלבת מצוין במהלך העלילה.

מילה טובה גם לאולם: זו הפעם הראשונה שלי ביס פלאנט בקניון איילון, ומאוד התרשמתי מהנוחות, מהמרחבים הפתוחים, ומאיכות ההקרנה.

בשורה התחתונה: לכו לסרט אחר.

Arbitrage

במאי: ניקולס ג'רקי

שחקנים: ריצ'רד גיר, טים רות', סוזן סרנדון

ארה"ב 2012

100 דקות

סיפור מלכותי

m122966_20120819135800_754276873891

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

קרולינה מתילדה, נסיכה אנגלית, נשלחה בשנת 1766 לדנמרק להנשא למלך. היא יצאה לדרך עם חלומות רומנטים, ומצאה עצמה נשואה לחולה נפש (סבורים שהמחלה שלקה בה היתה סכיזופרניה). המלך, כריסטיאן השביעי, היה טיפוס ילדותי, נתון למצבי רוח ולהתקפי כעס. הוא היה קשור לכלבו יותר מלאשתו, והעדיף בילוי בבתי זונות על פני כל פעילות אחרת.

(במאמר מוסגר אציין שבשלב הזה בסרט נטיתי לגלגל עיניים, כי חששתי שהוא עומד להיות סאגה מייגעת על האומללות בכלוב זהב. בהמשך התבדיתי).

כריסטיאן השביעי, בשל אופיו ומחלתו, לא באמת שלט בדנמרק. את השלטון ניהלה מועצה, שהוא שימש לה חותמת גומי. ברקע פעלה אמו החורגת שחתרה תחתיו במטרה להמליך במקומו את אחיו החורג.

בשנת 1768, בעת שהמלך סייר באירופה ובריאותו התרופפה, הובא לפניו רופא גרמני בשם שטרונזה. הרופא הצליח להקל על מצבו הפיזי של המלך, ובין השניים נוצרו יחסים קרובים שהקלו גם על מצבו הנפשי. בעקבות המפגש המוצלח הוחלט למנות את שטרונזה לרופא החצר. מי שדחפו את המינוי היו שני אצילים שסר חינם, ובקשו דרך עקיפין להגיע שוב לעמדת השפעה.

שטרונזה, בנו של כומר, נחשף במהלך לימודיו לרעיונות הנאורות וההשכלה, והפך לאתאיסט. אירופה של אותם ימים, ודנמרק בכלל זה, סבלה מבעיות חברתיות חמורות, שנבעו בין השאר מן הפער העצום בין שכבת האצילים הנהנתנית ומעמד הצמיתים המיוסר. שטרונזה היה ער מאוד לעוול, ושאף למצוא דרכים לתקן אותו. בזכות השפעתו הרבה על המלך הוא הצליח להביא לפיזורה של המועצה, והפך לשליט בפועל של דנמרק. כריסטיאן, שהיה קודם חותמת גומי של המועצה, הפך להיות עושה דברו של שטרונזה.

שטרונזה שלט בדנמרק במשך תקופה של כשישה-עשר חודשים. בתקופה זו הוא פרסם למעלה מאלף צווים, חלקם מהפכנים ביותר, כמו ביטול עינויים בבתי כלא, קיצור יום עבודה ועוד. הוא ביטל כמה מוסדות, פיטר אנשי שררה, ובאופן כללי פעל כמכבש, גם במקומות שמן השכל הישר היה לנהוג בהם בעדינות יתרה. לא פלא שרכש לו שונאים רבים.

מה שבסופו של דבר היווה את הטריגר לנפילתו, לפחות על פי הסרט, היה הרומן שניהל עם המלכה. למרות ידידותו עם המלך, למרות שהיה ברור שהשניים מסתכנים במוות אם ייתפסו, הפכו יחסיהם לסוד גלוי, והביאו לכליונם. קל יותר היה להתפס לחטא המוסרי כדי להפליל את שטרונזה מאשר למהלכים החברתיים שהוביל.

יותר בשל הסיפור הפוליטי-חברתי, ופחות בשל הרומן האסור, הסרט מרתק. הוא מתחיל קטוע, ומתרכז בנישואים הכושלים של בני המלוכה, אבל מהר מאוד מתרחבת העלילה, וההעמקה בדמויות המפתח ובשאלות החברתיות מושכת מאוד לצפיה. אמנם הסוף הרע ידוע מראש, ובכל זאת יש כעין מתח באוויר וציפיה לסוף טוב יותר.

אחרי הסרט מיהרתי לחפש פרטים נוספים ברשת, וגיליתי להפתעתי שקרולינה מתילדה היתה בסך הכל בת חמש-עשרה כשנישאה, ובת עשרים וארבע במותה. אם במהלך הסרט "כעסתי" עליה בגלל הסיכון שברומן, כשהתברר לי שמדובר בילדונת הראיה שלי השתנתה, והיה לי מאוד צר עליה. כמו כן הובהרו לי כמה פרטים בנוגע להתנהלותו של שטרונזה: מסתבר שגם כפיו לא היו נקיות, בניגוד למצטייר בסרט: הוא לקה במינויי קרובים, ונטל לעצמו ולעוזרו משכורות מנופחות מקופת הציבור המדולדלת. בלהיטות הנלהבת שלו ליישם מהפכה חברתית, הוא עשה יותר מדי משגים. מעניין מאוד לקרוא מידע נוסף בעקבות הסרט, ואני מאוד מעריכה סרטים (וספרים) שמגרים להעמקה נוספת.

בפסטיבל ברלין 2012 זכה הסרט בפרס התסריט ובפרס השחקן הראשי על תפקיד המלך. המשחק שלו אכן מרשים, וגם השחקנים האחרים עושים עבודה אמינה.

בשורה התחתונה: סרט תקופתי מוצלח

En kongelig affære

במאי: ניקולאי ארסל

שחקנים: מדס מיקלסן, אלישיה ויקאנדר, מיקל בו פולסגארד

דנמרק / שבדיה 2012

137 דקות

מים ואהבה

thesource1

פורסם לראשונה במרץ 2012

עלילת הסרט מתרחשת בכפר נידח אי-שם בצפון אפריקה, כפר שעדיין לא זכה לאספקת חשמל ולמים זורמים. מכיוון שמלחמות העצמאות המקומיות הסתיימו, ומכיוון שבשל הבצורת המתמשכת לא ניתן לעבד את האדמה או לטפח משק חי, הגברים בכפר בטלים לחלוטין מכל תעסוקה, ומבלים שעות על שעות בבית הקפה. לנשים, לעומת זאת, אין הפוגה מן העמל היומיומי. גידול הילדים, קישוש זרדים להבערת אש, בישול, כביסה – הכל מוטל עליהן, בנוסף להיותן עומדות לרשות בעליהן מסביב לשעון. וקשה מכל, עליהן להביא מדי יום דליי מים ממקור המים היחיד של הכפר, מעיין בראש הר סמוך. לא אחת ולא שתיים מועדות בדרך, חלקן מאבדות באופן זה את עובריהן.

ליילה היא אשה חדשה ושונה באוכלוסית הכפר. היא נולדה וגדלה בכפר אחר, ונישאה נישואי אהבה (בניגוד לנישואי השידוך המקובלים) לסאמי, בחור צעיר משכיל המשמש כמורה. משום היותה זרה זה מקרוב באה, וגם משום היותה משכילה מכולן, היא מבחינה בעוול שבחלוקה הלגמרי לא שווה של הנטל. ליילה מציעה לתבוע מן הגברים לקחת על עצמם את מטלת הבאת המים. אם לא ייענו, תפתחנה הנשים בשביתת אהבה, כלומר במניעת סקס מבני זוגן. אמנם על פי התפיסה המקומית האשה היא רכוש הגבר, והוא יכול לעשות בה כרצונו, ולפיכך כל אשה מורדת מסתכנת בתגובה אלימה, אבל ליילה אינה רואה ברירה אחרת. קשה לשכנע את הנשים הכנועות להצטרף למחאה, ויתכן שהיתה גוועת בטרם נולדה. הצטרפותה של אשה מבוגרת, הקרויה בפי כולן "אמא גדולה", מושכת בעקבותיה אחרות.

הגברים מגיבים בתדהמה ובכעס, מחפשים דרכים להשיב את המצב לקדמותו. יש המכים את נשותיהם, אחרים כופים עצמם בכוח. בודדים מזדהים ומחכים לפתרון. בודדים עוד יותר מנסים ליזום שינוי שייטיב עם כולם. מסתבר שכבר שנתים קודם לכן ביקשו להעביר צינור מים אל הכפר, והבקשה אבדה אי-שם במבוכי הביורוקרטיה. כשהם מחדשים את בקשתם, מציע להם הפקיד לרדת מהענין בנימוק שאם יתנו לנשים מים, אחר-כך הן תדרושנה מכונות כביסה, מה שיפנה להן זמן, ומי יודע מה יעלה במוחותיהן בשל הזמן הפנוי…

המאבק הוא לכאורה על מטלת המים בלבד. למעשה הוא רחב יותר, ומתיחס למעמדן ולכוחן של הנשים בחברה מסורתית שמרנית. באחד הקטעים היותר רציניים בסרט, ליילה מתעמתת עם האימאם, ומול כל פסוק מן הקוראן שהוא מצטט בדבר מעמד האשה, היא מצטטת פסוק סותר.

צריך לגשת אל הסרט בגישה לא ספקנית, ולהתעלם מסתירות ומכמה נקודות לא לגמרי הגיוניות בו. לדוגמא, העימות שהזכרתי למעלה בין ליילה לאימאם לא היה יכול לעולם להסתיים בנצחונה של ליילה. בסרט אמנם האימאם אינו מודה חלילה שיש משהו בדבריה, אבל מדבריו אחר-כך לגברים עולה שהוא מרגיש שהובס. קראתי כמה וכמה ספרים, כולל ספרים ביוגרפים, שעוסקים באיסלם, ואני די משוכנעת שהתסריטאים הפליגו כאן לכיוון האגדה. כמו כן יש בסרט כמה עובדות לא מוסברות: איך בכפר שאין בו חשמל הנשים מצטופפות מול הטלויזיה כדי לראות אופרת סבון. או איך בדיוק מוטען הטלפון הסלולרי, ומנין הקליטה הסלולרית. אני מציעה להתעלם מן הסתירות הפנימיות האלה, ולהתמקד במה שחשוב, כי לטלפון ולטלויזיה, אם להמשיך בדוגמאות הללו, יש מקום משמעותי בעלילה.

הסרט דובר ערבית. בדרך כלל אני לא מתלהבת לצפות בסרטים שאת שפתם אני לא מבינה, כי אני מרגישה שמשהו משמעותי הולך לי לאיבוד בתרגום. איכשהו כאן השפה לא הפריעה לי, להפך: היה נראה לי מגוחך לו הלבישו על תושבי הכפר שפה זרה לנוחות הצופים.

לא הכרתי קודם אף אחד מן השחקנים (אם כי שמעתי את שמם של שני השחקנים הישראלים). אולי דווקא משום כך משחקם עושה רושם אותנטי מאוד. גם אתרי הצילום מתאימים יפה לסרט: נוף הררי מדברי אינסופי, וכפר קטן עזוב נחבא בקפל שבין שתי גבעות.

למרות הנושא הרציני, הסרט מתנהל בחן, עטור קטעי שירה ושופע הומור, ומאפשר לזרום עם העלילה ועם הדמויות המתחבבות בנקל על הצופים. השירה משמשת פעמים רבות כקול היחיד שיש באפשרות הנשים להשמיע: כשלא ניתן להן לדבר הן פוצחות בשירה, מגוללות את סיפורן באוזני זרים (תיירים שנקלעים לכפר ולא מבינים מילה) ובאוזני מקורבים (תושבי כפרים אחרים המתקבצים לחגיגות החציר). קצת מוזר שבסרט כבד לכאורה הקהל פורץ פה ושם בצחוק, אבל דווקא בזה הוא הופך לאמין יותר, שכן כמו בחיים גם כאן, אפילו המדוכאים ביותר יודעים לפרוק מעט מן העול בשנינות ובהומור עצמי, לעתים הומור שחור.

הצרימה היחידה בעיני היא במשפטים המסיימים את הסרט, שלכאורה סותרים את רוחו. אחת הנשים בכפר פוצחת בשירה בה היא מהללת את הגבר כמקור החיים של האשה. קריצה של הבמאי? אמירה מוסתרת למחצה לפיה עולם כמנהגו נוהג? אולי.

בשורה התחתונה: בהחלט שווה צפיה.

Les Source des Femmes

במאי: ראדו מיכאילאנו

שחקנים: ליילה בקטי, סלאח בכרי, היאם עבאס, אסיפה ארזי

צרפת 2011

135 דקות

מחוברים לחיים

intouchables1

פורסם לראשונה במרץ 2012

דריס הוא פרחח צרפתי ממוצא סנגלי. זה עתה השתחרר מן הכלא לאחר ריצוי מאסר של שישה חודשים. הוא מנסה לחזור לבית משפחתו הצפוף ודחוס בילדים, אולם אמו מעדיפה שיעזוב ולא יהווה השפעה רעה על אחיו ואחיותיו. כדי לקבל דמי אבטלה הוא צריך להשיג שלוש דחיות ממקומות עבודה פוטנציאלים, ואחת העבודות אליה הוא לכאורה מגיש מועמדות היא משרת מטפל בפיליפ.

פיליפ הוא אריסטוקרט צרפתי, ששותק מן הצוואר ומטה כתוצאה מתאונת מצנח רחיפה. בביתו המפואר בפריז הוא מוקף עובדים מסורים שממלאים את כל צרכיו. למרות המוגבלות הגופנית הקשה הוא לא איבד את הגישה החיובית לחיים: הוא מנהל את עסקיו, מבקר בתערוכות אמנות, חובב מוסיקה קלאסית, ומקיים קשר מכתבים רומנטי עם אשה. ואולי חשוב מכל, הוא שומר על רוח איתנה בזכות חוש ההומור שלו.

המפגש בין השניים מועד לכשלון על פניו, אבל פיליפ רואה את דריס שמאחורי החזות החיצונית החפיפית, וכנראה מאתר כאן הזדמנות לסוג של הרפתקה שתאפשר לו לחוש שוב את החופש שאיבד עם התאונה. הוא מבקש מדריס לבוא למחרת לאסוף את הטופס ללשכת הרווחה, ובערמומיות מורה לאחת העובדות שלו להוביל את דריס אליו דרך חדר מהודר שהמטפל החדש יגור בו, אם יתקבל לעבודה. דריס מתפתה להשאר לתקופת נסיון.

מכאן מתפתח סיפור מרגש ומשעשע על חברות אמיצה בין שניים שהם לכאורה הפכים מושלמים. מדובר בשני אנשים בעלי אישיות מוצקה ודעות מגובשות, שיודעים להקשיב בחוכמה זה לזה ולהפתח לדברים חדשים. דריס אינו הופך לפיליפ, ופיליפ אינו הופך לדריס, אבל השוליים החדים מתרככים, ושניהם מניחים לעצמם להיות מושפעים זה מזה.

הסרט הוא ביסודו של דבר סוג של אגדה אורבנית. דמויות שליליות מופיעות בו בשולי העלילה – נהג שמחנה את רכבו בכניסה לחניה של פיליפ, אדם אחר שכנראה יש לו השפעה רעה על אחד מאחיו של דריס – ועל פי רוח הסרט נראה שאפשר להעמיד אותם במקומם בקלות. כל הדמויות המשמעותיות הן בעלות כוונות טובות, והמסר הכללי הוא שחברות ואהבה יכולות לפתור כל בעיה. רוח "מחוברים לחיים" מזכירה במידה רבה את הסרט המבוסס על הספר "להיות יחד, זה הכל" מאת אנה גאבאלדה (צרפתיה גם היא) – כמה אנשים, שכל אחד מהם מתמודד עם קשיים, נפגשים באקראי, ולמרות שעל פניו נראה שלא יכול להווצר ביניהם קשר כלשהו, מתפתחת חברות יפה שפותרת הכל.

François Cluzet, בתפקיד פיליפ, מפליא לאפיין את הדמות באמצעות הבעות פנים בלבד. Omar Sy, המגלם את דריס, מפגין משחק כריזמטי, וזכה בצרפת בפרס השחקן המצטיין על משחקו בסרט זה.

הסרט נוצר בהשראת סיפורם האמיתי של Philippe Pozzo di Borgo, נצר למשפחת דוכסים צרפתי ו- Abdel Yasmin Sellou, עוזרו האלג'יראי.

בשורה התחתונה: סרט מהנה מאוד

Intouchables

במאים: אוליביה נקש, אריק טולדנו

שחקנים: עומאר סיי, פרנסואה קלוזה

צרפת 2011

113 דקות

הכובש

1260666-41

פורסם לראשונה במאי 2012

אתחיל מהשורה התחתונה: "הכובש" הוא סרט צרפתי לצרפתים (ולפרנקופילים). אסביר בהמשך.

הסרט נפתח ב-6 במאי 2007, יום הבחירות לנשיאות צרפת. ניקולא סרקוזי, אחד המועמדים, מוטרד הרבה פחות מתוצאות הבחירות והרבה יותר מן השאלה אם אשתו, ססיליה, תבוא אתו להצביע, ותתייצב לצדו כשיוקראו התוצאות.  מכאן הסרט חוזר אחורה אל השנים 2002 עד 2007, מאז שהנשיא שיראק מינה את סרקוזי לשר הפנים ועד לבחירות לנשיאות. מפעם לפעם חוזרת העלילה אל יום הבחירות, ואל סרקוזי המתקשר שוב ושוב אל אשתו בנסיון לשכנע אותה להגיע לקלפי.

סרקוזי לא היה מועמד טבעי לנשיאות צרפת. כבן של מהגר היה עליו לדחוף את עצמו במלוא המוטיבציה קדימה, כדי להיות צרפתי יותר מצרפתי. בנוסף, סבל מרגשי נחיתות בשל קומתו הנמוכה (1.65מ'), שכפיצוי עליה פיתח אגו מגלומני ששירת היטב את האמביציה האדירה שדחפה אותו להוכיח את עצמו שוב ושוב. על פי הסרט, הוא סבל משנאה ומקנאה מצד פוליטיקאים אחרים, כולל הנשיא וראש הממשלה, שניסו בדרכים כשרות ולא כשרות להפיל אותו.

אין ספוילרים בסרט: סרקוזי נבחר לנשיא, ססיליה עזבה אותו.

"הכובש" הוא לדעתי בראש וראשונה סרט פוליטי, העוסק בתככים ובלכלוך שמאחורי הקלעים, באינטריגות, באינטרסים הצרים (מתי, עם כל ההתעסקות הזו, יש לפוליטיקאים זמן וכוח להתעסק במה שחשוב באמת, במה שבשבילו נבחרו – לא ברור). הבמאי דווקא סבור שהדגש בסרט אחר, וכך הוא אומר: " בזה בעצם עוסק הסרט – לאו דווקא בסרקוזי או בפוליטיקה צרפתית או בפוליטיקה בכלל, אלא במה שאנשים מפסידים ומרוויחים בדרך להשגת כוח". אם זה המסר שהוא ניסה להעביר, לדעתי הוא לא הצליח בכך. הסרט מזגזג בין הפוליטי לאישי, ולא מצליח להעמיק באף אחד מהם. ופה ההסבר לקביעה שבפתיחת הסקירה הזו: הקהל הצרפתי אולי אינו זקוק להעמקת יתר. הוא בקיא בפרטים, יודע מה התרחש על פני השטח, ויתכן שההצצה הזו אל מאחורי הקלעים אינה זקוקה אצלו להסברים. מי שאינו בקיא ברקע מקבל סרט קטוע, לא מוסבר, ולפיכך קצת תלוש ומקשה על ההתחברות עם המתרחש בו.

לקושי של הצופה הזר מוסיף המבנה של הסרט. הוא אינו ערוך כעלילה מתמשכת, אלא כאוסף של סצנות, רובן מורכבות מדיאלוגים קצרים. חסר מאוד מה שקורה בין הסצנות. יום אחד שיראק חושב שסרקוזי אינו מתאים להיות ראש ממשלה, ביום אחר הוא חושב אחרת. ברור שבדיאלוגים ביניהם הוא אינו מציג את יחסו האמיתי אל ה"גמד", כפי שהוא מכנה אותו שלא בפניו, אבל לא ברור מה בדיוק המניע מאחורי הדברים שהוא משמיע. אולי לצופה הצרפתי הדברים ברורים.

הסרט סובל, לדעתי, מתיאטרליות יתר. האנשים אינם מדברים, הם מציגים. הם זורקים ססמאות מנופחות לא רק בנאומים המוניים, אלא גם בשיחות פרטיות. התיאטרליות הזו מורידה מן האמינות של הסרט. לבמאי יש הסבר מדוע בחר במכוון בהעמדה כזו: "פוליטיקאים היום הם כמו שחקני תיאטרון. תחשוב על זה. מאפרים אותם, מספרים אותם ומלבישים אותם. כותבים להם את הנאומים, ואז הם עושים עליהם חזרות ובסופו של דבר מבצעים אותם מול קהל, בשעה שאור הזרקורים מכוון אליהם. זה לא הם שעומדים מולנו, אלא הייצוג שלהם. הכל אצלם מחושב ומנוהל כך שהדימוי שלהם יצליח לעורר אמון באנשים – ממש כאילו שהם היו כוכבי תיאטרון, או לצורך העניין שחקני קולנוע או מוזיקאים". נכון, אבל עדיין, לדעתי, הוא הפריז במוטיב הזה, והיה מקום לתמרן בין התיאטרלי למינורי במעברים בין הפוליטי לאישי. לדרמטיות היתר הזו תורמת גם המוסיקה השתלטנית. כך, לדוגמא, כשסרקוזי ממתין במתח לתוצאות הבחירות ולהחלטת אשתו, המוסיקה מתגברת והופכת חדה יותר, מתאימה לסרט מתח היצ'קוקי. בשלבים מסוימים המוסיקה משתלטת על הדיבור. מוסיקה, לדעתי, צריכה להשתלב בסרט, לא לקחת את ההובלה.

בשל הסצנות הקצרות של הדיאלוגים, ובשל התסריט הדליל, קשה להעריך את משחקם של השחקנים. לטעמי לא ניתן להם מספיק חומר לשחק אתו. בכל זאת, הסרט היה מועמד לשני פרסי סזר לשחקן הראשי ולשחקן המשנה.

למען האמת, כרבע שעה אחרי תחילת הסרט היו לי הרהורי פרישה. בהמשך, למרות המגרעות שציינתי קודם, בכל זאת התעורר בי ענין מסוים, ואף כי הסוף היה ידוע מראש רציתי לראות את הדרך אליו. לא נקשרתי אל אף אחת מן הדמויות, אבל סרקוזי בכל זאת הצליח לגעת מעט בליבי, בין השאר משום שראש הממשלה קיבל יצוג של הגיבור הרע, וממש התחשק לראות את סרקוזי מנפנף בנצחון מולו.

באולם נכח קהל של ארבעה (4) איש, מה שמן הסתם מבשר על אי הצלחתו הצפויה של הסרט בארץ. מכיוון שכאמור זהו סרט צרפתי לצרפתים, הסיבה לכך ברורה.

La Conquete

במאי: זבייה דורינגר

שחקנים: דניס פודלידס, ברנר לה-קוק, היפוליט ז'ירארדו, פלורנס פרנל

צרפת 2012

110 דקות

באפלה

movieposter

פורסם לראשונה באפריל 2012

"באפלה" הוא סיפורם האמיתי של יהודים שהסתתרו במשך כארבעה-עשר חודשים בתעלות הביוב של לבוב, בנסיון להציל את חייהם מפני הנאצים, ושל ליאופולד סוחה, הפולני שהציל אותם. הספר מבוסס על ספרה של קריסטינה חיגר- קרן, שהיתה ילדה בת שבע כשמשפחתה ירדה לחפש מסתור בתעלות.

שמעתי לראשונה על הסרט כשהיה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר (יחד עם "הערת שוליים" הישראלי). החלטתי שארצה לראות אותו אחרי שקראתי ראיון מרגש עם ילדיו של פאבל, אחיה של קריסטינה. השניים, אגב, היו נוכחים בהקרנה המיוחדת, יחד עם שני צאצאים נוספים של הניצולים, כאורחי השגרירות הפולנית.

היתה לי לאורך כל הסרט תחושה מסוימת של אי נוחות, ומיד אסביר מדוע. אבל קודם לכן אקדים ואומר כי למרות ההסתיגות זהו לדעתי סרט חובה. חובה ללמוד ולהכיר את השואה, חובה לספר את גבורתם של חסידי אומות העולם, חובה לתת פה לניצולים ולאלה שלא שרדו – הסרט עושה את כל אלה. הוא מרגש, הוא סרט שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שההקרנה מסתימת, הוא גורם לנו לחשוב על קדושת החיים, על חברות, על שמירה על כבוד האדם בכל תנאי, על אומץ. העובדה שהוא מספר סיפור שארע באמת, מוסיפה לו מבחינתי יתר משמעות. לאמינות של הסרט תורמת גם הבחירה להשתמש בשפות שדוברו על-ידי גיבוריו, כלומר פולנית, יידיש, גרמנית ואוקראינית. הצילומים בתעלות ממחישים היטב את המחנק, את החשכה, כמעט אפשר להריח את הצחנה.

הנה ההסתיגות: הסרט מעמיד זה מול זה את סוחה, שמתחיל כנוכל קטן ומסיים כגיבור, מול קבוצת יהודים כפוית טובה ומסוכסכת. סוחה מקסים, נפש חופשיה, רגיש. היהודים בוגדים זה בזה, רבים על אוכל, ואף פעם לא אומרים תודה. למען הסר ספק, אני לגמרי בעד האדרת דמותו של סוחה – הוא בהחלט ראוי לכך. ואני גם בעד הצגת היהודים כבני אדם, לא כקדושים נרדפים. זה לא פוגע בזכרם, נהפוך הוא. בראיון עם ילדיו של פאבל נכתב במפורש מפיו של סבם שהיו סכסוכים בתוך קבוצת היהודים: היה מוזר אם לא היו, בהתחשב בתנאים הלא-אנושיים שבהם חיו. אבל הסרט מקצין מדי את הקצוות. כך, לדוגמא, סוחה מוצג כגיבור יחיד, בעוד מסתבר שהיו אנשים שסייעו לו, והם אינם מוזכרים בסרט. היהודים לא היו יכולים להתקיים כקבוצה אם לא היו מוצאים דרך לחיות יחדו, לוותר זה לזה, לחמול זה על זה. אבל רגעי החסד האלה אינם נוכחים בסרט, והרגעים הכמעט יחידים מסוג זה שהבמאית בחרה להציג הם בין גברים לנשים, והם כמעט תמיד מתבטאים בסקס. קצת צהבהב בעיני. כתוביות הסיום מבטאות גם הן את ההעמדה הזו של היחיד הטוב מול הקבוצה שבה כאילו אין משמעות ליחידים: אין בהן התיחסות, שבעיני היא מתבקשת מאליה, למה שהתרחש בשנים הבאות לגבי כל אחד מהניצולים. מופיעה רק כתובית אחת שמספרת שהיהודים ששרדו בתעלות היגרו לישראל, לארה"ב ולאירופה. ההתיחסות האינדיבידואלית היחידה היא לילדה, משום שהסרט מתבסס על ספרה. באשר לסוחה, אחת הכתוביות הראשונות מספרת שנהרג כשנתים אחרי שחרור לבוב, כשניסה להציל את בתו ממשאית רוסית. האולם כולו השמיע אנחת צער.

אבל בשורה התחתונה: תשכחו מההסתיגות, ולכו לראות את הסרט. הוא עשוי היטב, ויותר מזה – הוא חשוב.

Leopold Socha ואשתו מגדלנה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכן גם עוזרו של סוחה, Stefan Wroblewski, ואשתו

In Darkness W ciemnosc

במאית: אניישקה הולנד

שחקנים: בנו פורמן, יואכים פול אסבוק, מריה שרדר, ורוניקה רוזטי, רוברט ויצ'קייביץ'

פולין 2011

144 דקות