מסע של מאה צעדים

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

הסרט "מסע של מאה צעדים" מבוסס על ספר באותו השם מאת ריצ'רד ק. מוראייס. לב העלילה בשתי המדיות זהה, אך הדגשים שונים, והעלילה בסרט מתפתחת לכיוונים שונים מאלה שבספר. מכיוון שמאוד אהבתי את הספר, התקשיתי תחילה להתרכז בסרט, והתרעמתי בשקט על כל שינוי בעלילה. אבל בשלב כלשהו, בערך במחצית הסרט, הצלחתי להתעלם ממה שציפיתי לראות, ונהניתי ממה שראיתי. אם לתמצת בפשטנות: הספר שובה לב, הסרט מתחבב בקלות, ושניהם מהנים.

גיבור הסרט הוא חסן, צעיר יליד הודו, שהיגר עם משפחתו לאירופה בעקבות מהומות הדמים כנגד המוסלמים, מהומות בהן נהרגה אמו והועלתה באש המסעדה המשגשגת של המשפחה. לאחר שהות ממושכת באנגליה יצאו לתור את אירופה, וכשמכוניתם שבקה חיים בכפר צרפתי החליטו להפסיק לנדוד ולהשתקע במקום. הם רכשו בית אחוזה, ופתחו בו את "בית מומביי", מסעדה הודית. אם חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גילו עד מהרה שטעות בידם: ממש מולם ניהלה מאדאם מלורי, שפית מצליחה, מסעדת עילית צרפתית מעוטרת בכוכב מישלן. הניגוד בין האיפוק הקלאסי השקט וההמולה ההודית התוססת, ממש הזמין מלחמה, וזו אכן פרצה. מצד אחד מאדאם מלורי הצוננת והגאה, מצד שני אבי המשפחה הטמפרמנטי והגאה לא פחות. היא ממהרת לשוק השכם בבוקר לקנות את כל המצרכים, כדי שלא ישאר דבר עבורו, הוא מחזיר לה באותה הדרך. תלונות הדדיות מוגשות לעיריה על מפגעים אמיתיים ומדומים. ובתוך כל המהומה הזו, חסן, טבח מוכשר, מנסה לתמרן בין אהבתו לאוכל ההודי למשיכתו אל המטבח הצרפתי. מאדאם מלורי הבחינה בכשרונו, אך סירבה להכיר בו, אולם לאחר שמשבר הביא לדו-שיח בין שני הצדדים, הודתה בגדולתו והתעקשה שיבוא לעבוד אצלה. וכך צועד חסן במסע של מאה צעדים מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, ופותח במסע קולינרי אל התהילה.

למרות שהוא נפתח בטרגדיה, ונוגע בסוגיות רוויות אלימות של התנגשות בין תרבויות, זהו סרט קליל שנועד לבדר. העימות בין שתי המסעדות, שתופס בספר בערך כשליש מן העלילה, הופך בסרט למרכזה, ומספק אפשרויות קומיות רבות. בחירת השחקנים הולמת יפה את הדמויות, ובעיקר מתבלטים שני המבוגרים שבחבורה: הלן מירן המצוינת, שמפגינה שילוב של אריסטוקטיות מתנשאת עם רגישות בדמותה של מאדאם מלורי, ואום פורי המצוין גם הוא, שמשלב חספוס וחן בדמותו של האב.

הביקורת המשמעותית היחידה שיש לי מתיחסת לשימוש בשפה. בדו-שיח שבין המשפחה ההודית לאוכלוסיה המקומית משמשות אנגלית וצרפתית בערבוביה, וזה טבעי. אבל כשמאדאם מלורי מערבת בין השפות כשהיא עורכת קניות בשוק, או כשהיא משוחחת עם הצוות שלה, התוצאה מלאכותית וצורמת. אחת מן השתיים: או ששומרים על אמינות, ומשתמשים בכל שפה בזמנה, או שמוותרים לגמרי לקהל האמריקאי שונא הכתוביות, ומדברים אנגלית בלבד. כמו כן הפריע לי שמילים שנאמרות באורדו אינן מתורגמות.

עצה לסיום: אל תקראו את הספר לפני הסרט, אבל בהחלט קראו את הספר אחרי הצפיה.

The Hundred-Foot Journey

במאי: לאסה הלסטרום

שחקנים: מאניש דייל, הלן מירן, אום פורי, שרלוט לה בון

ארה"ב 2014

122 דקות

בסתר

פורסם לראשונה ביוני 2014

תרז נולדה באפריקה לאב ספן צרפתי ולאם לא ידועה. כשהאם נפטרה, אביה הביא את הילדה לבית אחותו, מאדאם ראקן, בכפר צרפתי. תרז, שהתרגלה לחיי חופש, נאלצה מעתה לחלוק את חייה עם דודתה הקפדנית ועם קאמי, בן דודתה החולני. שעמום ודממה וטיפול בחולה היוו את שגרת ימיה. כששני הצעירים התבגרו הם הפכו לזוג נשוי. עבור קאמי הנישואין היו התפתחות טבעית. עבור תרז היה זה פתרון של אין ברירה. אביה נפטר, ונערה צעירה בצרפת של המאה ה-19, בעלת מוצא מפוקפק, לא יכלה לקוות לעתיד טוב יותר מזה הגלום בנישואי נוחות. אהבה ותשוקה לא היו חלק מן ה"עסקה".

בניגוד לחוסר הברירה של תרז, לקאמי, כגבר וכבן תפנוקים, ניתנה האפשרות לבחור. הוא קץ בחיי הכפר, ושאף למשרה עצמאית בפריז. הדודה רכשה חנות ודירה בסמטה פריזאית, והשלושה עברו אל העיר. קאמי השתלב בעבודה שלא הלהיבה אותו, ומצא לעצמו פיצוי בטיולים בעיר ובביקורים בגן החיות. חייה של תרז, לעומת זאת, התנהלו בין החנות שבקומה הראשונה לדירה שבקומה השניה, שתיהן אפלוליות וטחובות. בימי חמישי בערב התארחו בדירה ארבעה ידידים למשחק דומינו. כשקאמי צירף לחבורה חבר נוסף, חלה תפנית בחייה של תרז. לורן, צעיר בריא, תאב חיים, מחוספס, הלהיב את דמיונה של תרז, והשניים הפכו נאהבים. מה יעשו עם קאמי? איך יממשו את אהבתם כשתרז נשואה? מכאן ואילך לא אמשיך בתיאור העלילה כדי להמנע מספוילרים.

"בסתר" מבוסס על ספרו של אמיל זולא "תרז ראקן", ועל מחזה מאת ניל בל שנכתב על פי הספר. לקראת הסרט עשיתי "שעורי בית", וקראתי את "תרז ראקן". מצד אחד הסתכנתי באכזבה מן הסרט, כי קשה להעביר ספר בשלמותו למדיה הקולנועית. מצד שני דווקא הייתי סקרנית לראות את הסרט על רקע ההיכרות עם היצירה המקורית. לשמחתי לא התאכזבתי. אמנם הסרט אינו מכיל את הניואנסים הקטנים של הספר, אך הוא בנוי כעלילה רציפה, מציג את הארועים המרכזיים, ומאפשר הבנה של מה שמתרחש בנפשם של הגיבורים. הספר, בעיקר בחלקו השני, מתרחש ברובו מתחת לפני השטח. יש בו ארועים משמעותיים ודרמטיים, אך לב העלילה הוא מה שקורה בנפש פנימה ומוביל אל אותם ארועים. שילוב של משחק טוב ובחירה מוצלחת של פרטי העלילה שהועברו אל הסרט, יוצר סרט ברור, שגם בלי גיבובי מילים והסברים מאפשר הצצה אל המניעים הנפשיים.

סיומו של הסרט שונה מהותית מסיומו של הספר. הפתרון שתרז ולורן מוצאים לתסבוכת בה הם נתונים זהה בשתי המדיות, אבל בעוד בספר הפתרון מונע לחלוטין מגורמים פנימיים שבין שניהם בלבד, בסרט נוסף אלמנט חיצוני בעל משקל. בכך מתפספסת הכוונה של זולא כשכתב את הספר. כבודו של זולא במקומו מונח, אבל אפשר לכבד גם את הבחירה של יוצרי הסרט. האלמנט הנוסף משתלב יפה בעלילה, ומעניק תוספת דרמה.

השחקנים מפגינים משחק טוב. בעיקר נהניתי ממשחקה של ג'סיקה לאנג כמאדאם ראקן. פרק נכבד בספר מוקדש לתיאור רגשותיה, כשהיא משותקת ואילמת בעקבות שבץ. השחקנית מיטיבה להביע רגשות אלה באמצעות מחוות מינימליות ובאמצעות עיניה שמדברות במקומה. שלושת השחקנים הצעירים מבצעים את תפקידיהם של תרז, קאמי ולורן בצורה משכנעת. ארבעת השחקנים שמשחקים את האורחים הקבועים בימי חמישי מספקים מעין הפוגה קומית בעלילה, שהיא רובה ככולה קודרת ואפלה. לעומת זאת לא אהבתי את המוסיקה, שהיתה שתלטנית מדי, ולפעמים ניתן לה קול על חשבון המשחק.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה

In Secret

במאי: צ'רלי סטרטון

שחקנים: אליזבת אולסון, ג'סיקה לאנג, אוסקר איזק, טום פלטון

ארה"ב 2014

106 דקות

ג'ימי פיקארד

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

ג'ימי פיקארד הוא אמריקאי אינדיאני שנפצע בראשו במלחמת העולם השניה, וסבל מתופעות מטרידות שכללו כאבי ראש משתקים ועיוורון זמני. הוא נשלח למרכז רפואי בטופיקה, שם שללו הן הפרעות פיזיולוגיות והן הפרעות נפשיות, כמו סכיזופרניה, והעלו השערה שאולי ברקע התרבותי שלו אפשר יהיה למצוא את הגורם לתופעות. למרכז זומן ז'ורז' דוורו, יהודי צרפתי-רומני, מטפל מתחיל ואנתרופולוג נלהב, לטפל בג'ימי בלבד. מכיוון שזמנו היה בידו, דוורו העלה על הכתב את כל מה שהתרחש ביניהם, והסרט מבוסס על ספרו "מציאות וחלום". זהו סיפור המפגש ביניהם, השיחות שניהלו, והחברות שצמחה ביניהם, כל זאת על רקע ימיה הראשונים של האנליזה, ועל רקע השונות התרבותית. "ג'ימי פיקארד" הוא לפיכך סרט עם פוטנציאל. הבעיה היא בביצוע הכושל, שהופך את הסרט לשעמומון. למען האמת מעניין יותר לקרוא את הראיון עם הבמאי ולגלות מה התכוון ליצור, מאשר לראות את המוצר המוגמר.

הסרט מקוטע מאוד. רובו קטעי שיחות, וביניהם משובצים פלאשבקים מעברו של ג'ימי וארועים מחייו בטופיקה. אין קשר רציף והגיוני בין הקטעים, וחלקם קצרים מדי ואינם ממצים את עצמם ואת הרעיון שאותו נועדו להביע. כשמגיעים לסופו של הסרט, וג'ימי סוף סוף מחייך לאחר שכאבי הראש כבר אינם פוקדים אותו, לא ברור איך ולמה הגענו לשם. מישהו מזכיר את התובנות שג'ימי הגיע אליהן, אבל לא ברור מהן התובנות האלה. פרט לאמירה אחת מפורשת בהקשר זה, לפיה הכאב הפיזי נובע מחוסר יכולתו של ג'ימי לכעוס על נשים, לא מוצגות תובנות אחרות. אם הן כן מובעות איכשהו, הן מעורפלות, והתהליך שהוביל אליהן אינו ברור. הצופים נדרשים להאמין שההקשבה הנלהבת של דוורו – כשהוא לא עסוק ברומן עם אשה נשואה שצצה יש מאין – היא אמצעי קסם לפתרון בעיות. חבל שתהליך שכנראה עבד במציאות, מפוספס לגמרי על המסך.

כדי לפתור את החדגוניות של קטעי השיחות, הן מצולמות מזיות צילום משתנות: קלוז-אפ, באלכסון מלמעלה, בזוית רחבה מן הצד, ועוד. הצילומים האלה לא עושים טוב לסרט. נהפוך הוא, הם נראים מלאכותיים, ממש כמו המבטא הבולט והמאולץ שהודבק לשני השחקנים הראשיים. גם המוסיקה המלווה את הסרט לא נקשרת לעלילה. רוב הזמן זוהי מוסיקה שמתאימה לסרט אימה, והיא יוצרת ציפיות למשברים ולדרמה שלא מגיעים.

בניסיו דל טורו כג'ימי ומתיו אמרליק כז'ורז' עושים רושם של שחקנים טובים. לעומתם ג'ינה מק'י כמדלן, אהובתו של ז'ורז', מפגינה משחק חלש במיוחד, וחבל שהוכללה בסרט, מה גם שהרומן בין השניים לא תורם דבר לעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Jimmy P.

במאי: ארנו דספלשן

שחקנים: בניסיו דל טורו, מתיו אמרליק, ג'ינה מק'י

ארה"ב 2013

117 דקות

סיפור האהבה של מיסטר מורגן

פורסם לראשונה ביוני 2014

אתחיל מהשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

מת'יו מורגן הוא זקן אמריקאי שחי בצרפת. לאחר שאשתו נפטרה בשל מחלת הסרטן אבד לו טעם החיים. שלוש שנים אחר-כך הוא פוגש באקראי באוטובוס בחורה צעירה, מורה לריקוד, והשניים נמשכים זה לזה (אפלטונית בלבד, אחרת סוף הסרט, שלא יסופר מטעמי ספוילרים, היה פוגע ברגשות המוסריים של הצופים). היא כנראה רואה בו את דמות האב החסרה לה (אביה נפטר כשהיתה צעירה), והוא מוצא בה את רעננות הנעורים. למרות זאת, מסיבה שאני כבר לא זוכרת (למרות שעברו פחות משתים-עשרה שעות מאז שצפיתי בסרט, מה שמעיד על שטחיותו ועל השעמום שהילך עלי) הוא קץ בחייו. לתוך העלילה מגיחים בתו, קלישאה-אמריקאית-ריקנית, ובנו, קלישאה-אמריקאית-מיוסרת. בסופו של דבר הכל בא על מקומו "הטבעי": האהבה פורחת במקום בו היא "צריכה" לפרוח, האנשים "המיותרים" מסלקים עצמם מן הדרך, והנותרים מן הסתם יחיו באושר ובעושר בלי יסורי מצפון. אם אני נשמעת לגלגנית זה לגמרי באשמת העלילה הקלושה והסטראוטיפית.

במשך רוב הסרט לא יכולתי שלא לחשוב ולהתגעגע לסרט שעסק בנושא דומה, "השיר של מריון". גם שם מסופר על זקן שהתאלמן, וידידות עם אשה צעירה מחזירה לו את טעם החיים (כאן מת'יו מתחיל לרקוד, שם ארתור מתחיל לשיר). אבל איזה הבדל. שם הטקסט משמעותי, כאן הוא קלישאי. שם אין נפילה להתפתחויות צפויות, כאן הנפילה מתרחשת (וכמובן לא הגיונית). שם התרגשתי, כאן השתעממתי. כשחלפו 116 הדקות של ההקרנה, הייתי בטוחה שעברו לפחות שלוש שעות. אפילו מייקל קיין, שהוא שחקן מצוין, לא הצליח להעניק לסרט איכות בריטית, והתוצאה היא "אמריקאית" במירעה (כן, גם אני נופלת לקלישאות…), למרות שהבמאית אינה אמריקאית.

אני מנסה למצוא מילה טובה לומר על הסרט, אך לשווא. אז בשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

Mr. Morgan’s Last Love

במאית: סנדרה נטלבק

שחקנים: מייקל קיין, קלמנס פוסי

ארה"ב 2014

116 דקות

השורד האחרון

פורסם לראשונה בפברואר 2014

"השורד האחרון" הוא סרט מלחמה המבוסס על מעשה שהיה, ושתואר בספרו של מרקוס לאטרל, Lone Survivor: The Eyewitness Account of Operation Redwing and the Lost . ארבעה מחיילי יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, שהיו מוצבים באפגניסטן, נשלחו בשנת 2005 למבצע "כנפיים אדומות", שמטרתו היתה לחסל בכיר בטאליבן. המבצע כשל, ומן הארבעה שנשלחו רק אחד שרד. הסרט פותח בהווי האימונים המפרכים וכמעט בלתי אנושיים שהחיילים עוברים, ממשיך ביחסי החברות ביניהם, ועובר לתאר את המבצע שלב אחר שלב, החל בתדריך שלפני היציאה וכלה בהצלתו של השורד האחרון על ידי אפגנים מקומיים מתנגדי הטאליבן.

בדרך-כלל אני נרתעת מסרטים רוויי דם ופציעות ומוות. בסרט הזה ישבתי כל הזמן בעינים פקוחות. נראה לי שהסיבה לכך היא התחושה שהמראות הקשים האלה לא נועדו לזעזע בכוח, אלא באו לשקף מציאות. להבדיל מסרטי פעולה בדיוניים, שבהם תוצאות האלימות הן מעין אבזר תפאורה שנועד להמם, בסרט הזה המראות הם למעשה תיעוד. תרמו לכך גם המשחק המאופק, הצילום הריאלי, והאפקטים הקוליים שתקפו את החושים מכל עבר, והשרו הרגשה של הימצאות במקום ההתרחשות ממש.

מעבר לתיאור עובדתי של המבצע, הסרט מעלה סוגיות מוסריות מעניינות. לדוגמא: ארבעת החיילים נחשפו במקרה על ידי רועי צאן אפגנים. הם יכלו להרוג אותם ולהמשיך במשימה, או לשחרר אותם ולנסות לסגת. היתה הצדקה "מתמטית" להרוג אותם: האיש שאותו נשלחו לחסל היה אחראי ישיר למותם של עשרות נחתים אמריקאים, ויהיה אחראי למותם של רבים אחרים אם יישאר בחיים. מהו הערך של חיי שלושה רועים, שאחד מהם הוא כנראה איש טאליבן, מול החיים שיינצלו בעקבות החיסול? ובכל זאת החליט מפקדם של הארבעה לשחרר את הרועים ולסגת, ובלבד שלא לירות בשבויים בלתי חמושים. החלטה זו עלתה לו בחייו.

למרות אורכו של הסרט – כשעתים – הוא עבר מהר, וההתרשמות שלי היתה שרוב הקהל באולם היה מרותק כמוני.

הדמויות בסרט נושאות את שמותיהם של החיילים שהשתתפו בפועל בפעולה, הן בשטח והן בחמ"ל ובכוחות החילוץ. בסיום הסרט מוקרנות תמונותיהם של החיילים שנפלו – וכן תמונות של מרקוס ושל האיש שהציל אותו – וייאמר לזכותו של הקהל שהמתין בסבלנות ובשקט באולם עד אחרונת התמונות, ובכך חלק להם כבוד.

בשורה התחתונה: סרט פעולה מרתק.

Lone Survivor

במאי: פיטר ברג

שחקנים: מארק וולברג,  טיילור קיטש, אמיל הירש, בן פוסטר, קורי לארג', אריק באנה, עלי סולימאן

ארה"ב 2013

121 דקות

אליסיום

פורסם לראשונה באוגוסט 2013

לקראת סיומה של המאה ה-21 כדור הארץ קרס תחת אכלוס יתר ועוני. העשירים הקימו לעצמם מקום מגורים חילופי בחלל, שם נהנו מחיים שלווים, מאויר נקי, ובעיקר מבריאות מושלמת בזכות תאי ריפוי, המסוגלים לאבחן כל מחלה ולרפא אותה בתוך דקות. מקום המגורים שלהם, שנקרא אליסיום, ריחף מעל כדור הארץ, ונראה היטב לעיניהם של האנשים שנשארו מאחור, מוכי עוני ומחלות. העשירים אמנם התנתקו פיזית מכדור הארץ, אבל הוסיפו לשלוט בו, ולנצל את כוח האדם הזול שלו לרווחתם.

שם הסרט אירוני: במיתולוגיה היוונית אליסיום הוא שם לאזור מסוים בעולם הבא, אליו הגיעו נבחרי האלים, הצדיקים והגיבורים, כדי ליהנות מן החיים שאחרי המוות. בסרט הסלקציה היא לא על פי תכונות אופי אלא על פי מצב הנכסים. ההבטחה לחיים מבורכים גם היא אינה זוכה להגשמה בסרט: למרות הרווחה, התכונות האנושיות של תאוות שליטה וכוח משחקות תפקיד מרכזי, ועתידות לערער את השלווה המדומה של אליסיום.

הסרט מתרחש במחצית המאה ה-22. מקס, פועל יצור באחד המפעלים שאליסיום מתפעלת בכדור הארץ, נפגע בתאונת עבודה, ונותרו לו חמישה ימים לחיות. הוא יינצל רק אם יצליח איכשהו לזייף את זהותו, לרכוש כרטיס למעבורת לאליסיום, ולהכניס את עצמו לתוך תא ריפוי. כל הדברים הללו רחוקים מהישג ידו כמרחקה של אליסיום ממנו. כדי להציל את חייו הוא מסכים לבצע פשע מורכב שבתמורה לו יזכה בזהות ובטיסה. במקביל לסיפורו של מקס מתרחשת פעילות פוליטית חתרנית באליסיום בראשותה של דלקרוט, שרת המדינה ששואפת להיות שליטה יחידה. תכניותיהם של השניים מתנגשות.

למרות הליהוק של שחקנים אינטליגנטים – ג'ודי פוסטר ומאט דיימון – לתפקידים הראשיים, העלילה שטחית ודי פלקטית. אפשר, אם מתאמצים, למצוא בה עומק ומסרים – כמו תאוות הכוח שהזכרתי קודם, ואולי גם איזשהו מסר על פערים סוציאלים שלא יכולים להחזיק מעמד – אבל אלה אינם העיקר בסרט. לב הסרט הוא האקשן העתידני, מלחמת הטוב ברע, האח הגדול שעינו פקוחה יותר מתמיד, השילוב של גוף האדם עם איברים ביוניים וכיוצא באלה. ייאמר לזכותו שבניגוד לנטיה הגוברת בקלילונים האמריקאים להוריד את רמת הטקסט להתעסקות בתפקודי גוף שהצנעה יפה להם, הסרט הזה לא נופל לשם. זהו סרט קל לקיץ, שאמנם עומק אין בו, אבל הוא לגמרי לא מעליב את האינטליגנציה של הצופים. יכול להיות שמסרט קיץ אין צורך לצפות ליותר.

התרשמתי מאוד מהצילומים המרהיבים ומהתפאורה המפורטת והאמינה. גם המוסיקה והסאונד תרמו מאוד לקצביות של הסרט, ו-109 הדקות חלפו די מהר בלי להעיק.

בשורה התחתונה: אם לא תצפו ליותר מדי, תיהנו מבילוי נטול מאמץ.

Elysium

במאי: ניל בלומקמפ

שחקנים: מאט דיימון, ג'ודי פוסטר

ארה"ב 2013

109 דקות

חשבון משותף

פורסם לראשונה במרץ 2013

סנדי ביגלו פטרסון, מנהל חשבונות שקט, בעל משפחה, מגלה יום אחד כי זהותו נגנבה. כרטיסי האשראי שלו נחסמים, המשטרה מאשימה אותו בפשעים שלא בוצעו על ידו, והמעסיק שלו עומד לפטר אותו בשל הסתבכויותיו דווקא כשניתנה לו הזדמנות להתקדם ולשפר את מצבו הכלכלי. לבקשתו, הוא מקבל אורכה לאתר את מי שבגינו חייו עומדים לההרס. על פי כמה רמזים הוא יוצא לפלורידה למצוד אחר האשם, שמתגלה דווקא כאשמה. דיאנה, בהנחה שזהו שמה האמיתי, היא נוכלת שמתמחה בין השאר בזיוף כרטיסי אשראי, והיא ניצלה את העובדה שסנדי הוא שם נשי כדי ללבוש את דמותו של פטרסון.

אין לי שום דבר טוב לומר על הסרט. העלילה קלושה, הדמויות שטחיות להחריד, הבדיחות הן ברמה של גן ילדים ("יו, תראו, השמנה התגלגלה על הכביש"), תפירת מהלך העלילה גסה ולא הגיונית, והמשחק ירוד (לא ברור אם באשמת השחקנים, או משום שלא ניתן להם שום דבר בעל ערך לשחק אתו). לא הבחנתי באיכויות צילום מיוחדות שאפשר להתנחם בהן, ולא שמתי לב למוסיקת הרקע, כך שגם עליה אין לי מה לומר (אולי פרט לכך שלא הפריעה, וגם זו לטובה…). זהו סרט אמריקאי במובן הרע של המושג: הרעים רעים מאוד, וסופם מר, הטובים זוכים לאושר ולעושר, ואלה שהם רעים-כלפי-חוץ-אבל-בעלי-סיבה-טובה-להיות-כאלה, זוכים לגאולה ולהזדמנות לחיים טובים יותר, לא לפני שבאו על עונשם בגין חטאיהם, כך שכ-ו-ל-ם מרוצים.

תקראו לי אליטיסטית, אבל סרט ריקני שמספק בדוחק צחקוק פה ושם הוא בעיני בזבוז זמן. אם כבר לצאת מהבית ולנסוע לקולנוע, אז רק בשביל לזכות בחוויה איכותית, במשהו שלא ישאיר תחושת תיפלות. זה לא חייב להיות סרט מופת, יצירה חד-פעמית שתשאיר אותי מרוגשת ופעורת-פה, אבל בטח לא ההפך המוחלט. הסרט הזה הוא מעין פרק בסיטקום לא מוצלח, שהתארך הרבה מעבר למותר. אילו לא הייתי מחויבת לכתוב סקירה, לא הייתי נשארת באולם עד סוף ההקרנה.

למען ההגינות אוסיף שהסרט זוכה להצלחה קופתית מרשימה בארצות הברית, ועלה למקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים בשבוע האחרון של פברואר 2013. אולי הזכיה של מליסה מקארתי באמי בשנה שעברה מושכת קהל, אולי הפנים הנאות עד מאוד של ג'ייסון בייטמן. אין לי הסבר הגיוני להצלחה הזו.

בשורה התחתונה: סרט חלש שיישכח במהרה – אין סיבה ללכת לקולנוע.

 

Identity Thief

במאי: סת' גורדון

שחקנים: ג'ייסון בייטמן, מליסה מקארתי

ארה"ב 2013

90 דקות

הייד פארק על ההדסון

פורסם לראשונה במרץ 2013

ביוני 1939, כשמלחמה איימה על אירופה, יצאו המלך ג'ורג' השישי ואשתו אליזבת לביקור בקנדה ובארה"ב. במהלך הביקור בילו סוף שבוע עם נשיא ארה"ב רוזוולט ורעייתו בבית אמו של הנשיא. המפגש בין הנשיא המשותק ברגליו והתוסס ברוחו למלך המגמגם והביישן הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרט. מטרת הביקור, על פי הסרט, היתה לבדוק אם האמריקאים יסכימו להושיט עזרה לאנגליה נגד הגרמנים. הנושא הזה נידון די בעקיפין, ונראה לי שההיבט שהסרט מנסה להדגיש הוא שליחסים בין-אישיים יש השפעה על המדיניות. שני האישים השונים כל-כך זה מזה הצליחו להתיידד כשנשארו לבדם, והחשדנות, בעיקר מצדו של המלך בהשפעת המלכה, הפכה עד מהרה לידידות. בפועל, כידוע, ארה"ב הצטרפה למאמץ המלחמתי רק אחרי שהותקפה על ידי היפנים בדצמבר 1941.

אמנם הביקור המלכותי עומד לכאורה במרכז העלילה, אבל דגש רב יותר ניתן לרומן של הנשיא עם דודנית רחוקה שלו, וברקע עם נשים נוספות. רוזוולט, אחד הנשיאים הפופולרים ביותר, היה הולל לא קטן. יחסיו עם אשתו אלינור עלו על שרטון בעקבות רומן שלו עם מזכירתה, והשניים חיו רוב הזמן בנפרד. ביל מוריי מגלם נשיא מקסים, שובה לב, שלא נותן למומו להפריע לו בשום דרך. בשל קסמו, ומן הסתם גם בשל מעמדו, נשים אהבו אותו, גם כשהתברר להן שהן לא היחידות בחייו, ושהוא משקר להן.

השילוב של שני הסיפורים הוא לדעתי בעוכריו של הסרט. במקום להתמקד הוא מתפזר, והתחושה הכללית היא של תפסת מרובה לא תפסת. מה שמחבר בין שני הסיפורים זו אישיותו של הנשיא, אבל לא די בכך כדי להדביק את מה שמתרחש על המסך לכדי עלילה מהודקת. לא ברור מה הסיפור המוביל – לדעתי הביקור המלכותי היה אמור לשמש בתפקיד הזה – והפקדת הובלת העלילה בידי הדודנית מקנה לה חוסר אמינות מסוים, כי הרי היא לא יכלה לדעת מה התרחש בחדרי-חדרים (שיחות בין המלך והמלכה, לדוגמא), ובכל זאת הוא מוצגת כמספר יודע-כל.

אפשר לתהות למה אנשים אוהבים לנפץ מיתוסים. רוזוולט, נשיא אהוב שנבחר לכהונתו ארבע פעמים (לפני שנחקק החוק שהגביל לשתי כהונות בלבד), שכיהן בתקופה תמימה יותר, חשופה פחות (רוב האמריקאים לא ידעו שהוא מרותק לכסא גלגלים), יכול היה, לטעמי, להשאר בגדר מיתוס, ולהזכר בזכות המהלכים משני-העולם שהוביל, לא בזכות ניאופיו. אבל לא זה נושא הסקירה.

משחק מעולה מחפה על חולשות הסרט: ביל מוריי (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקיד זה) כנשיא רוזוולט שהוא עוצמתי ורציני מצד אחד, וקל דעת ופוחח מצד שני; סמואל ווסט כמלך ג'ורג' השישי, אדם שהגיע למלכות רק משום שאחיו ויתר על הכתר, ונאבק כל חייו בגמגום` אוליביה קולמן כמלכה אליזבת, שלא רצתה בכלל להיות מלכה, אבל כשנישאה למלך לקחה את תפקידה ואת אחריותה בשיא הרצינות – שלושה אלה מפגינים משחק מעולה, ונתמכים בצוות שחקנים מוצלח. אהבתי גם את המוסיקה ברוח השנים בהן מתרחש הסרט.

הסרט מוגדר בפרסומים כדרמה קומית, ונראה לי שזו הגדרה הולמת. שני הסיפורים המובילים – סיפור האהבה והמפגש המדיני – דרמטיים, אבל התנהלות הסרט היא ברובה קומית. שני הצדדים האלה משתלבים יפה יחד, כשההפוגות הקומיות אינן מרדדות את הדרמה, והדרמה אינה מדכאת את הקומיות.

בשורה התחתונה: אפשר לראות, בעיקר בזכות המשחק המעולה.

Hyde Park on Hudson

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: ביל מוריי, לורה לייני, סמואל ווסט

ארה"ב 2012

94 דקות

ג'אנגו ללא מעצורים

פורסם לראשונה בינואר 2013

ג'אנגו הוא עבד שחור בארה"ב של 1858. בדרכו משוק העבדים אל אדונו החדש, כשהוא כבול ברגליו אל עבדים נוספים, משתנה מזלו. צייד ראשים גרמני מחלץ אותו מידי הסוחרים, משום שהוא זקוק לעזרתו בזיהוי פושעים מבוקשים. צייד הראשים, ד"ר שולץ קר הרוח, יורה לפרנסתו במבוקשים, ומקבל פרס כספי תמורת גופותיהם. הוא מעניק לג'אנגו את חרותו, והופך אותו לשותפו. לג'אנגו יש מטרה אחרת לגמרי בחייו: בעקבות נסיון בריחה שלו ושל אשתו, הם נענשו – נוסף על עונשים פיזיים – בהפרדה לנצח. כל אחד מהם נמכר לאדון אחר, ובתנאי חייהם באותם ימים, משועבדים ונתונים לשרירות ליבו של כל לבן, לא היה להם סיכוי להתאחד. החברות הלא צפויה עם צייד הראשים מעניקה לג'אנגו הזדמנות לנסות לאתר את אשתו.

קצת חששתי לצפות בסרט, בשל חיבתו הידועה ברבים של הבמאי לאלימות מופרזת. חלקו הראשון של הסרט הפיג את חששותי. יותר מכל הוא הזכיר לי סרטים מבית מדרשם של האחים כהן, עם ההומור המוזר, הצילום הנוטה לחום, המבטא הדרומי. למען האמת, חשבתי שלא מן הראוי לטפל בנושא העבדות בהומור שכזה. הבוקר קראתי דברים שאמר ספייק לי, ואני יכולה להבין מאיפה הם נובעים: "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה, היא היתה שואה". יחד עם זאת, לי הודה שלא יצפה בסרט, ואני חושבת שהסתמכות על טריילרים שמציגים את הפנים המשעשעות של העלילה עושה עם הסרט עוול. בכל פעם שהסרט עוסק בהתעללות בעבדים, הוא עושה זאת ברגש ובאופן אמין ביותר שאינו חס על הצופה. בקטעים האלה ההומור מפנה את מקומו לכאב ולזעם.

בהמשך הסרט, בקרשנדו מתעצם, האלימות גוברת עד לפיצוץ, פשוטו כמשמעו. מבחינתי האישית, כל קרבות היריות עם מזרקות הדם לא הזיזו לי. אוטומטית שכנעתי את עצמי שזה רק סרט, ולא עצמתי עינים. כאב לי, והיה לי קשה לצפות בסצנות ההתעללות, משום שהן מתארות מעשים נוראים שאכן ארעו.

מצד אחד הסרט לוקה בפלקטיות בתיאור כמה מן הדמויות, בעיקר של הלבנים. מצד שני הוא מציג מגוון מעניין ומעורר מחשבה של דמויות העבדים. דוגמא בולטת הוא סטיבן, משרתו של בעל מטעים, המזדהה לחלוטין עם אדונו ונאמן לו לגמרי עד כדי התאכזרות אל עבדים אחרים (לא יכולתי שלא לחשוב על תופעת הקאפו). ברקע חשבתי על ספריה של טוני מוריסון, שבעיני המשמעות העמוקה ביותר שלהם היא בהסברת הטראומה ארוכת הטווח של צאצאי העבדים, שנים רבות אחרי שהעבדות הפכה להיסטוריה. כשהתיאורים שקראתי בספרות העוסקת בעבדות ("שורשים", "חמדת", "עבד אמריקאי", אם להזכיר כמה) לובשים על המסך פנים ודם ודמעות, עוצמת הטראומה נתפסת באופן מוחשי ביותר.

יש לציין לטובה משחק מעולה של כריסטוף וולץ, המגלם את דמותו של ד"ר שולץ, ושל סמואל ל. ג'קסון בתפקיד העבד המזדהה עם בעליו. לידם משחקים היטב גם ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, וליאונרדו די קפריו כבעל עבדים. המוסיקה והאפקטים הקוליים טובים מאוד, עד כדי צמרמורת (כשנביחות כלבים צמאי דם שחור, לדוגמא, מהדהדות ממקומות שונים באולם), והצילום הנודד בין חום מדכא לצבעוניות משובבת תורם לאוירה המשתנה של הסרט.

הערת שוליים: לדעתי נכון יותר היה לתרגם את שם הסרט ל"ג'אנגו ללא כבלים". מעצורים דווקא יש לו, כשכמעט לכל אורך העלילה – עד לבוא מסע הנקמה – הוא נאלץ לעצור את רגשותיו כדי לא להסגיר את עצמו.

בשורה התחתונה: סרט ראוי מאוד לצפיה.

Django Unchained

במאי: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף וולץ, ג'יימי פוקס, ליאונרדו די קפריו, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון

ארה"ב 2012

165 דקות

מפלצת של מלון

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

הרוזן דרקולה התאלמן בעקבות אלימות שהופנתה כלפיו ע"י בני אדם שונאי ערפדים. כתגובה לארוע הטראומטי הזה בנה טירה מוגנת ומבודדת, והפך אותה למלון המיועד למפלצות בלבד, כאן יוכלו לנפוש ללא חשש מן היצורים המפחידים ההם, בני האדם. בטירה הוא מגדל את בתו היחידה מייביס. הוא מספר לה סיפורי אימים על בני האדם, כדי למנוע ממנה לרצות לעזוב אי פעם את הטירה. אבל מייביס, כדרכה של נערה מתבגרת (בעת התרחשות הסרט היא בת 118 בלבד…), שואפת למרחק ולמרחב. פעם בשנה עורך אביה מסיבת יום הולדת חגיגית, אליה הוא מזמין את כל המפלצות. השנה המסיבה מקבלת תפנית לא רצויה מבחינתו של דרקולה, כשבפעם הראשונה בתולדות הטירה נכנס בשעריה צעיר אנושי, טייל בשם ג'ונתן. כצפוי, מתפתח סיפור אהבה בין ג'ונתן ומייביס.

יוצרי הסרט בראו עולם של מפלצות מואנשות מעוררות חיבה. דרקולה המפחיד הוא אב מסור, שלבו נמס כשבתו עצובה. תשכחו מניבים נוטפי דם – כפי שדרקולה מעיד על עצמו הוא ניזון מדם מלאכותי, תמצית דם, דם טופו… פרנקנשטיין הוא גולם חביב. איש הזאב מטופל בכנופיה של ילדי זאב, ובקושי מוצא זמן לנוח. ויש גם שלד שהוא בעל קנאי, ומפלצת בלתי נראית שמתקשה לשחק במשחק התנועות, ועוד אחת שהיא קמצנית מכדי לשלם עבור כרטיס נסיעה, ולכן שולחת את עצמה למלון מפורקת לחלקים בתוך ארגזים, ועוד ועוד.

"מפלצת של מלון" הוא סרט תוסס, קצבי, גדוש הומור. אמנם הוא מיועד לילדים, אבל גם בגילי המופלג מצאתי את עצמי צוחקת ומתלהבת. נלווה אלי לסרט אחייני בן ה-9, ומדי פעם לכנסתי אליו מבט וראיתי אותו מרותק למסך. כשביקשתי אותו לסכם את הסרט, הוא בחר במילה אחת – "מצחיק". מבחינתי, מאז שנולדו ילדי, הדרישה שלי מסרט ילדים היתה שלא יהיה מתיילד ומעליב, שישמור על רמה. הסרט הזה בהחלט עומד בדרישה הזו. לפי בקשת אחייני, בחרנו לראות את הגרסה המדובבת לעברית. אין לי איך להשוות אותה לרמת הדיבוב האמריקאי המקורי, אבל היא מוצלחת לכשעצמה.

הביקורת היחידה שלי היא כלפי הבחירה בשם העברי של הסרט. במקור הוא נקרא "מלון טרנסילבניה", ולדעתי כך הוא היה צריך להקרא גם בעברית. דחיפת המפלצת לשם הסרט היא בעיני סוג של רדידות מיותרת.

אהוד מנור כתב שיר בשם "ימים של קולנוע" (מוכר בביצוע "הטוב הרע והנערה"), ובו הוא מביע געגועים לקולנוע של פעם, שהיה כיפי ולא מתוסבך, והלכנו אליו פשוט כדי ליהנות. "מפלצת של מלון" הוא סרט שכזה, סרט שהוא הנאה פשוטה. אפשר למצוא בו מסר על דעות קדומות ועל הכללות בלתי הולמות ועל שנאת השונה, אבל באמת שלא מוכרחים להפוך אותו לבית-ספר. המסרים משתמעים מאליהם, ומשתלבים בחיוביות הכללית של הסרט ובסוף ההוליוודי הטוב.

בשורה התחתונה: בהחלט שווה קפיצה לקולנוע.

Hotel Transylvania

במאי: גנדי טרטקובסקי

דיבוב אנגלי: אדם סנדלר, סלינה גומז, אנדי סמברג, קווין ג'יימס, סטיב בושמי

דיבוב עברי: גרא סנדלר, דניאל מגון, לורן סביר, אוהד שחר

ארה"ב 2012

91 דקות