אהבה מריקוד ראשון

FindingYourFeet1

סנדרה, בעלת תואר ליידי בזכות נישואיה, מגלה אחרי ארבעים שנות נישואים שבעלה בוגד בה עם חברתה. נזעמת היא עוזבת את ביתה המפואר, ומופיעה על סף דלתה של אחותה ביף. סנדרה היא אסטניסית בעלת גינונים אריסטוקרטים, מקובעת בכללי נאותות חברתית. ביף היא נונשלנטית, חיה בדירה מבולגנת, מוקפת חברי אמת. החיים בצוותא יפתחו בפני סנדרה את האפשרות לשוב אל הפשטות ואל שמחת החיים שהיו מנת חלקה בצעירותה.

שמו העברי של הסרט מתייחס אל חוג הריקודים בו משתתפת ביף באופן קבוע, ואליו היא מצרפת את סנדרה, שמתקשה להשיל מעצמה את המעצורים שכפה עליה אורח חייה בעשורים האחרונים. בחוג תפגוש סנדרה את צ'רלי, איש הצווארון הכחול שאשתו שוקעת אל מעמקי האלצהיימר, ויווצר סיכוי לאהבה. שמו המקורי של הסרט, Finding your feet, מכיל באופן מדויק יותר את תמציתו: לא האהבה ולא הריקוד הם העיקר, אלא היכולת למצוא את מקומך בעולם, לעמוד על רגליך שלך.

בוריאציה כזו או אחרת, הסיפור שהסרט מספר כבר סופר והומחז והוצג יותר מפעם אחת. שני דברים מונעים את נפילתו לקלישאות ולתחושה של רוויה – האיפוק הבריטי והמשחק המשובח. גיבורי הסרט חווים עליות ומורדות, טרגדיות קשות לצד נצחונות, וכל אלה נחווים באלגנטיות, בטון נמוך ומבלי לגלוש לדרמטיות. אימנדה סטאוטון כסנדרה, סיליה אימרי כביף, טימוטי ספול כצ'רלי, וג'ואנה לאמלי כחברתם ג'קי, מפגינים משחק טבעי הנתמך בדיאלוגים שנונים במידה. למרות שהסרט אינו יחודי, וגם אינו עמוק במיוחד, הצפיה בו היא חוויה נעימה הנעה בין חיוך לדמע.

Finding Your Feet

במאי: ריצ'ארד לונקריין

שחקנים: אימנדה סטאוטון, סיליה אימרי, טימוטי ספול, ג'ואנה לאמלי

בריטניה 2017

111 דקות

השיר של מריון

d794d7a9d799d7a8-d7a9d79c-d79ed7a8d799d795d79f-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-song-for-marion-209x300

פורסם לראשונה ביוני 2013

זהו סיפורו של ארתור, בן שבעים פלוס נרגן שונא חברה, שמתאלמן אחרי שנים ארוכות של נישואים מאושרים. בהתאם לאופיו, ומכיוון שהוא כועס על כל העולם בשל אובדן אשתו, הוא בוחר להתנתק מכולם, כולל מבנו היחיד. במהרה הוא מגלה כי החיים לבד מחייבים שינוי גישה.

מריון היתה טיפוס הפוך לגמרי, חברותית, תוססת, אוהבת אדם. בחסות האופי הידידותי שלה ארתור יכול היה להרשות לעצמו להסתגר תחת מעטה הנרגנות בלי לשלם שום מחיר. החברותיות של מריון הספיקה לשניהם. גם יחסיו העכורים עם בנו התנהלו איכשהו בשלום בשל האהבה בין האם לבן. אבל כשארתור נשאר לבדו, וההזדמנות היחידה שלו להחליף מילה עם מישהו היא עם מריון בקברה, החיים הופכים קשים מנשוא.

ממש לפני מותה הספיקה מריון לשיר עם מקהלת הקשישים בנסיון להתקבל לתחרות מקהלות. את המקהלה מנהלת בהתנדבות אליזבת, מורה צעירה למוסיקה, שמוצאת בבני חסותה שותפים מלאי חדווה לרעיונותיה, כמו לשיר ראפ, האבי מטאל, וטקסטים על סקס. אליזבת, שהיא טיפוס חביב ביסודו, יכולה להיות די מעיקה כשהיא דוחפת את האף לענינים לא לה. מסתבר, בסיכומו של דבר, שזה כנראה מה שדרוש כדי לטלטל את ארתור, ולתת לו מוצא מהמבוי הסתום שאליו הכניס את עצמו.

הסרט מרגש מאוד, בלי ליפול למלכודות שמאלציות (שאולי היה נכשל בהן אם היה מופק בהוליווד ולא באנגליה, וסליחה על ה"גזענות"). המשחק המאופק, העלילה המעודנת, הדמויות האנושיות, כל אלה יוצרים סרט מקסים, שגרם לי גם לחייך וגם להזיל דמעה (די הרבה דמעות, אם להיות כנה). טרנס סטאמפ מפליא לשחק את ארתור, בעיקר בהבעות פנים שאומרות הכל טוב יותר ממלים, וכוחו באיפוקו. אי אפשר לא לאהוב אותו. גם השחקנים האחרים מפגינים משחק משובח, והתסריט מאפשר להם לתת חיים ומשמעות ואמינות לדמויות.

בשורה התחתונה: יש סיבה טובה ללכת לקולנוע.

Song of Marion

במאי: פול אנדרו וויליאמס

שחקנים: טרנס סטאמפ, ונסה רדגרייב, ג'מה ארטרטון, כריסטופר אקלסטון

בריטניה 2013

93 דקות

תקוות גדולות

375px-image_provider

פורסם לראשונה במאי 2013

"תקוות גדולות" הוא העיבוד הקולנועי התשיעי לספר בשם זה שכתב צ'רלס דיקנס ב-1860 (בנוסף עובד הספר מספר פעמים לטלויזיה). הסרט משנת 1946 נבחר לרשימת 100 הסרטים הבריטים הטובים ביותר, כך שלסרט הנוכחי היו נעליים גדולות למלא, שלא לדבר על האתגר לשמר את אכויות היצירה הספרותית.

העלילה, אני מניחה, מוכרת לכל: פיפ, ילד יתום, גדל אצל אחותו האלימה ובעלה הרחמן. באחד מביקוריו בקברי הוריו ואחיו לוכד אותו אסיר נמלט, ומאלץ אותו לספק לו מזון וכלים לניסור אזיקיו. חייו של פיפ משתנים פעמיים: בפעם הראשונה כשהוא נשלח לארח לחברה למיס האווישם, שם הוא פוגש את אסטלה, אהובתו מאז ולתמיד. ובפעם השניה כשהוא מקבל כסף מנדיב אלמוני, ונשלח ללונדון לנהל אורח חיים של ג'נטלמן. כל הדמויות בחייו נקשרות בסופו של דבר זו לזו בעלילה מפותלת.

סיום הסרט אינו זהה לזה שכתב דיקנס. דיקנס כתב למעשה שני סיומים: תחילה בחר לסגור את העלילה באופן קודר, אך שוכנע לשנות את בחירתו לטובת סיום מפויס יותר. בסרט לקחו את הסיום החיובי צעד אחד קדימה, ובחרו בסוף בעל נטיה הוליוודית. כשצפיתי בסרט לא זכרתי את פרטי עלילת הספר, אבל הסיום נראה לי מלאכותי ולא הולם. מסתבר שהיתה סיבה להרגשה הזו.

פרט לביקורת שבפיסקה הקודמת, אין לי דברים שליליים לומר על הסרט. המשחק של כל השחקנים מעולה. אהבתי במיוחד את רייף פיינס בתפקיד האסיר אייבל מאגוויץ' ואת ג'ייסון פלמינג בתפקיד גיסו טוב הלב של פיפ. הצילומים מרהיבים – הן צילומי הנוף הכפרי, והן הצילומים המבעיתים של לונדון ההומה. המוסיקה מלווה את העלילה בנאמנות, ומשרה את האוירה שהיא אמורה להשרות, בעיקר בקטעים מעוררי היראה.

חולשתו של הסרט היא, כמובן, בחוסר היכולת של המדיום הקולנועי להכיל את עומק הרבדים ושפע הפרטים של היצירה הספרותית. הדבר ניכר בעיקר בפרק הלונדוני של הסרט, שבו שלל הדמויות שפוגש פיפ נותרות עמומות ובלתי מפוענחות, ולא ברור מה מניע אותן. כמו כן המהפכים הנפשיים שעובר פיפ באותה תקופה מיוצגים באמצעות תמונות מעטות ובלתי מספקות. יחד עם זאת, בהתחשב במגבלות המדיום, הסרט – פרט לסיום – נאמן לספר, ובסך הכל מציג עלילה מובנת ומעניינת.

למרות שאורכו של הסרט למעלה משעתים, אין תחושה של סרט ארוך יתר על המידה, והצפיה בו נעימה גם אם הוא מציג קטעי חיים קשים. פה ושם הוא אפילו שזור הומור.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה, בזכות הקלאסיקה, ובעיקר בזכות המשחק המשובח.

Great Expectations

במאי: מייק ניואל

שחקנים: רייף פיינס, הלנה קרטר-בונהם, ג'רמי ארווין, הולידיי גריינג'ר, רובי קולטריין, ג'ייסון פלמינג

בריטניה, 2012

128 דקות