בדרך הביתה אחרי הסרט ניסינו להבין מה התרחש שם. ברור שהעלילה תיארה מבצע מורכב וממודר, ששום מילה שנאמרה לא היתה אמת, ושאיש לא היה מי שהתיימר להיות, אבל ניסינו לפצח מי נגד מי, ובעיקר להסביר את תמונות הסיום. זו היתה שיחה עם הרבה "כן, אבל…" ו"רגע…" ו"מצד שני…", עד שגיבשנו תסריט (או שהתייגענו). מכיוון שאני לא אוהבת עניינים בלתי מפוענחים, מיהרתי לקרוא את הסיפור שעליו מבוסס הסרט, "החוליה" מאת שולמית הראבן, בתקווה למידע נוסף. מתברר שלבד מן הליבה של סוכנת מוסד הנשלחת לשמור על משת"פית לבנונית, אין הרבה קשר עלילתי בין השניים, כך שלא מצאתי תשובה לשאלות הספציפיות. לעומת זאת, כשקראתי את משפט הסיום של הפרק החמישי בסיפור חשתי משועשעת, שכן גיליתי כי חוסר הוודאות והערפול אינם נחלת הצופים בלבד, אלא גם נחלת הדמויות שבעלילה: "הסרט נגמר, אמר אבנר במרירות, ואני עדיין לא מבין מה קרה כאן".
נעמי היא סוכנת מוסד שחוותה אובדן ופרשה זמנית מן השירות. גד, בכיר במוסד, משכנע אותה לקבל על עצמה משימה שאמורה להיות קצרה ונטולת סיכונים. בדירת מסתור בגרמניה שיכן המוסד סוכנת לבנונית שנחשפה. כדי להגן עליה היא הוברחה מלבנון, ועברה ניתוח פלסטי לשינוי מראה פניה. בתקופת החלמה בת שבועיים נעמי מתבקשת לשהות בחברתה ולהשגיח עליה.
שתי נשים צעירות, זרות זו לזו, מוצאות עצמן סגורות בדירה אחת ביחידות. למרות שהלבנונית, המזדהה בשם הבדוי מונה, עבדה למען ישראל, היא רואה עצמה לבנונית נאמנה, והישראלים בפיה הם תמיד "אתם", לא "אנחנו". הזרות, אם כך, היא לא רק בין שתי הנשים, אלא גם בין כל מה שהן מייצגות זו בעיני זו. הסרט משחק יפה על הזיגזג שבין ריחוק לכמיהה לתמיכה, בין עוינות אידאולוגית למשיכה אישית. הקשר בין השתים מעמיק כשהן מזהות זו אצל זו את היחס לאמהוּת, כמיהה חוצת אומות וגבולות. בינתים, מחוץ לדירה מתנהלים משחקי חתול ועכבר ומקח וממכר בין המוסד וחיזבאללה ומתווכים שונים, וגורמים אישיים מתערבים עם גורמים פוליטיים לקלחת של מזימות.
איזון מוצלח נשמר בסרט בין הצד ה"רך" של הקשר ההדדי בין שתי הנשים, לבין צד האקשן הדינמי של פעילות הביון, וניכרת מגמה זהירה לא להכנס לנושאים פוליטיים וערכיים של טוב ורע, צודק וטועה, למרות המטענים שהנשים נושאות. בתוך הדירה, כך לפחות נדמה רוב הזמן, יש להיבטים האישיים משקל מהותי הרבה יותר מאשר להיבטים המדיניים, ולמרות המתח והאימה היא מהווה מעין אי רגוע בעולם סוער. יחד עם זאת, כפי שנכתב למעלה, שום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה.
למרבית השחקנים, למעט שתי הנשים, יוחדו תפקידים שוליים ופלקטיים. גולשיפטה פרהאני בתפקיד מונה מגלמת יפה דמות מסתורית, בלתי מפוענחת, קצת פאם פאטאל, רוב הזמן מיוסרת, לפעמים גנדרנית ומפתה. את עיקר הסרט נושאת נטע ריסקין, המגלמת בכשרון דמות מורכבת של אשה שהיא תערובת של רוך ושל פלדה.
נקודת התורפה של הסרט, בעיני, היא סיומו התלוש. יותר מדי קצוות נשארו בלתי מוסברים. אפשר לשער ולנחש ולדמיין מה התרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגלויה, אבל הייתי שמחה למעט יותר "בשר" בסרט עצמו.
בשקלול המעלות והחסרונות, "מסתור" הוא חווית קולנוע סבירה.
במאי: ערן ריקליס
שחקנים: נטע ריסקין, גולשיפטה פרהאני, דורייד לידאווי
ישראל 2017
93 דקות
סקירות סרטים 