אני עצמי ואמא שלי

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

שלום למלכה

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות