שעתו האחרונה של מר קול

2000_5e552366b2002

מיכאל קול עומד להכנס לכלא. כשהוא מגיע אל השער, הוא נאלץ להמתין זמן ממושך מחוץ לחומה, בשל ארוע שמתרחש בפנים. שיחת טלפון מפתיעה מספרנית בספריה המשפטית מטלטלת אותו, ואת השעה שהוא מעביר לבדו בהמתנה לקריאה להכנס, הוא מנצל לשיחות טלפון נסערות. מן השיחות אנו לומדים כי מיכאל הוא עורך-דין, שהמשפט האחרון גרם לו להסתבך עם השופט, לאבד את רשיונו ולהשפט למאסר, וחמור מזה – לקוחו התאבד. אותה שיחה מפתיעה חשפה מידע חשוב שיכול לטהר את הלקוח, ומיכאל מנסה נואשות לקשור את כל הקצוות כדי להניע משפט חוזר. תוך כדי נסיון להסדיר את העניינים לפני שיידרש לגשת לשער הכלא, הוא נאלץ להתמודד עם תוצאות התנהלותו המקצועית והאישית במהלך השנים

"שעתו האחרונה של מר קול" הוא – למעט מספר דמויות המגיחות לרגעים – הצגת יחיד של אוהד שחר, שקיבל תסריט כתוב כהלכה על ידי יהושע סובול, ומצליח במשחק אמין להחזיק את הסרט כולו. הצופים אינם שומעים את הדוברים מן הצד השני של הקו, למעט מספר משפטי מפתח שכמו מושמעים מעל החומה. הפוגה קומית קלה מספק קולה של עובדת הכלא, שמשעשעת את עצמה בהאזנה לשיחות.

הנושא המרכזי, כפי שמתברר, הוא ביורוקרטיה שלטונית ומשפטית מושחתת. לא במקרה מוזכר בשיחה הראשונה עם הספרנית יוזף ק' של קפקא. מיכאל מרגיש מבולבל, אבוד מול כוחות גדולים ממנו. המילה פרנואיד עולה שוב ושוב, כשבדלי מידע מטלטלים אותו בין אמון לחשד. אם כי ההזדהות הטבעית היא עם הלוחם בטחנות הרוח, השחקן מצליח להציג דמות מורכבת שמעוררת אהדה ודחיה גם יחד.

בשונה מתיאטרון, שהוא סטטי יחסית ומוגבל במספר השחקנים, בסרט אין גבול לאפשרויות. הבחירה ליצור סרט שמגביל עצמו למקום אחד ולדמות אחת היא בלתי צפויה, וקצת התקשיתי להמנע מלצפות ל"אקשן". יחד עם זאת, הסרט מסתיים בתוך 80 דקות, לפני שהמלל האינטנסיבי מתחיל להכביד, והתסריט והמשחק גוברים על הקושי.

מעניין, שונה וראוי לצפיה.

במאי: דורון ערן

ישראל 2019

שחקן: אוהד שחר

80 דקות

אהבה מריקוד ראשון

FindingYourFeet1

סנדרה, בעלת תואר ליידי בזכות נישואיה, מגלה אחרי ארבעים שנות נישואים שבעלה בוגד בה עם חברתה. נזעמת היא עוזבת את ביתה המפואר, ומופיעה על סף דלתה של אחותה ביף. סנדרה היא אסטניסית בעלת גינונים אריסטוקרטים, מקובעת בכללי נאותות חברתית. ביף היא נונשלנטית, חיה בדירה מבולגנת, מוקפת חברי אמת. החיים בצוותא יפתחו בפני סנדרה את האפשרות לשוב אל הפשטות ואל שמחת החיים שהיו מנת חלקה בצעירותה.

שמו העברי של הסרט מתייחס אל חוג הריקודים בו משתתפת ביף באופן קבוע, ואליו היא מצרפת את סנדרה, שמתקשה להשיל מעצמה את המעצורים שכפה עליה אורח חייה בעשורים האחרונים. בחוג תפגוש סנדרה את צ'רלי, איש הצווארון הכחול שאשתו שוקעת אל מעמקי האלצהיימר, ויווצר סיכוי לאהבה. שמו המקורי של הסרט, Finding your feet, מכיל באופן מדויק יותר את תמציתו: לא האהבה ולא הריקוד הם העיקר, אלא היכולת למצוא את מקומך בעולם, לעמוד על רגליך שלך.

בוריאציה כזו או אחרת, הסיפור שהסרט מספר כבר סופר והומחז והוצג יותר מפעם אחת. שני דברים מונעים את נפילתו לקלישאות ולתחושה של רוויה – האיפוק הבריטי והמשחק המשובח. גיבורי הסרט חווים עליות ומורדות, טרגדיות קשות לצד נצחונות, וכל אלה נחווים באלגנטיות, בטון נמוך ומבלי לגלוש לדרמטיות. אימנדה סטאוטון כסנדרה, סיליה אימרי כביף, טימוטי ספול כצ'רלי, וג'ואנה לאמלי כחברתם ג'קי, מפגינים משחק טבעי הנתמך בדיאלוגים שנונים במידה. למרות שהסרט אינו יחודי, וגם אינו עמוק במיוחד, הצפיה בו היא חוויה נעימה הנעה בין חיוך לדמע.

Finding Your Feet

במאי: ריצ'ארד לונקריין

שחקנים: אימנדה סטאוטון, סיליה אימרי, טימוטי ספול, ג'ואנה לאמלי

בריטניה 2017

111 דקות

מסתור

shelter1

בדרך הביתה אחרי הסרט ניסינו להבין מה התרחש שם. ברור שהעלילה תיארה מבצע מורכב וממודר, ששום מילה שנאמרה לא היתה אמת, ושאיש לא היה מי שהתיימר להיות, אבל ניסינו לפצח מי נגד מי, ובעיקר להסביר את תמונות הסיום. זו היתה שיחה עם הרבה "כן, אבל…" ו"רגע…" ו"מצד שני…", עד שגיבשנו תסריט (או שהתייגענו). מכיוון שאני לא אוהבת עניינים בלתי מפוענחים, מיהרתי לקרוא את הסיפור שעליו מבוסס הסרט, "החוליה" מאת שולמית הראבן, בתקווה למידע נוסף. מתברר שלבד מן הליבה של סוכנת מוסד הנשלחת לשמור על משת"פית לבנונית, אין הרבה קשר עלילתי בין השניים, כך שלא מצאתי תשובה לשאלות הספציפיות. לעומת זאת, כשקראתי את משפט הסיום של הפרק החמישי בסיפור חשתי משועשעת, שכן גיליתי כי חוסר הוודאות והערפול אינם נחלת הצופים בלבד, אלא גם נחלת הדמויות שבעלילה: "הסרט נגמר, אמר אבנר במרירות, ואני עדיין לא מבין מה קרה כאן".

נעמי היא סוכנת מוסד שחוותה אובדן ופרשה זמנית מן השירות. גד, בכיר במוסד, משכנע אותה לקבל על עצמה משימה שאמורה להיות קצרה ונטולת סיכונים. בדירת מסתור בגרמניה שיכן המוסד סוכנת לבנונית שנחשפה. כדי להגן עליה היא הוברחה מלבנון, ועברה ניתוח פלסטי לשינוי מראה פניה. בתקופת החלמה בת שבועיים נעמי מתבקשת לשהות בחברתה ולהשגיח עליה.

שתי נשים צעירות, זרות זו לזו, מוצאות עצמן סגורות בדירה אחת ביחידות. למרות שהלבנונית, המזדהה בשם הבדוי מונה, עבדה למען ישראל, היא רואה עצמה לבנונית נאמנה, והישראלים בפיה הם תמיד "אתם", לא "אנחנו". הזרות, אם כך, היא לא רק בין שתי הנשים, אלא גם בין כל מה שהן מייצגות זו בעיני זו. הסרט משחק יפה על הזיגזג שבין ריחוק לכמיהה לתמיכה, בין עוינות אידאולוגית למשיכה אישית. הקשר בין השתים מעמיק כשהן מזהות זו אצל זו את היחס לאמהוּת, כמיהה חוצת אומות וגבולות. בינתים, מחוץ לדירה מתנהלים משחקי חתול ועכבר ומקח וממכר בין המוסד וחיזבאללה ומתווכים שונים, וגורמים אישיים מתערבים עם גורמים פוליטיים לקלחת של מזימות.

איזון מוצלח נשמר בסרט בין הצד ה"רך" של הקשר ההדדי בין שתי הנשים, לבין צד האקשן הדינמי של פעילות הביון, וניכרת מגמה זהירה לא להכנס לנושאים פוליטיים וערכיים של טוב ורע, צודק וטועה, למרות המטענים שהנשים נושאות. בתוך הדירה, כך לפחות נדמה רוב הזמן, יש להיבטים האישיים משקל מהותי הרבה יותר מאשר להיבטים המדיניים, ולמרות המתח והאימה היא מהווה מעין אי רגוע בעולם סוער. יחד עם זאת, כפי שנכתב למעלה, שום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה.

למרבית השחקנים, למעט שתי הנשים, יוחדו תפקידים שוליים ופלקטיים. גולשיפטה פרהאני בתפקיד מונה מגלמת יפה דמות מסתורית, בלתי מפוענחת, קצת פאם פאטאל, רוב הזמן מיוסרת, לפעמים גנדרנית ומפתה. את עיקר הסרט נושאת נטע ריסקין, המגלמת בכשרון דמות מורכבת של אשה שהיא תערובת של רוך ושל פלדה.

נקודת התורפה של הסרט, בעיני, היא סיומו התלוש. יותר מדי קצוות נשארו בלתי מוסברים. אפשר לשער ולנחש ולדמיין מה התרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגלויה, אבל הייתי שמחה למעט יותר "בשר" בסרט עצמו.

בשקלול המעלות והחסרונות, "מסתור" הוא חווית קולנוע סבירה.

במאי: ערן ריקליס

שחקנים: נטע ריסקין, גולשיפטה פרהאני, דורייד לידאווי

ישראל 2017

93 דקות

מסע של מאה צעדים

thehundredfootjourney1

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

הסרט "מסע של מאה צעדים" מבוסס על ספר באותו השם מאת ריצ'רד ק. מוראייס. לב העלילה בשתי המדיות זהה, אך הדגשים שונים, והעלילה בסרט מתפתחת לכיוונים שונים מאלה שבספר. מכיוון שמאוד אהבתי את הספר, התקשיתי תחילה להתרכז בסרט, והתרעמתי בשקט על כל שינוי בעלילה. אבל בשלב כלשהו, בערך במחצית הסרט, הצלחתי להתעלם ממה שציפיתי לראות, ונהניתי ממה שראיתי. אם לתמצת בפשטנות: הספר שובה לב, הסרט מתחבב בקלות, ושניהם מהנים.

גיבור הסרט הוא חסן, צעיר יליד הודו, שהיגר עם משפחתו לאירופה בעקבות מהומות הדמים כנגד המוסלמים, מהומות בהן נהרגה אמו והועלתה באש המסעדה המשגשגת של המשפחה. לאחר שהות ממושכת באנגליה יצאו לתור את אירופה, וכשמכוניתם שבקה חיים בכפר צרפתי החליטו להפסיק לנדוד ולהשתקע במקום. הם רכשו בית אחוזה, ופתחו בו את "בית מומביי", מסעדה הודית. אם חשבו שהגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, גילו עד מהרה שטעות בידם: ממש מולם ניהלה מאדאם מלורי, שפית מצליחה, מסעדת עילית צרפתית מעוטרת בכוכב מישלן. הניגוד בין האיפוק הקלאסי השקט וההמולה ההודית התוססת, ממש הזמין מלחמה, וזו אכן פרצה. מצד אחד מאדאם מלורי הצוננת והגאה, מצד שני אבי המשפחה הטמפרמנטי והגאה לא פחות. היא ממהרת לשוק השכם בבוקר לקנות את כל המצרכים, כדי שלא ישאר דבר עבורו, הוא מחזיר לה באותה הדרך. תלונות הדדיות מוגשות לעיריה על מפגעים אמיתיים ומדומים. ובתוך כל המהומה הזו, חסן, טבח מוכשר, מנסה לתמרן בין אהבתו לאוכל ההודי למשיכתו אל המטבח הצרפתי. מאדאם מלורי הבחינה בכשרונו, אך סירבה להכיר בו, אולם לאחר שמשבר הביא לדו-שיח בין שני הצדדים, הודתה בגדולתו והתעקשה שיבוא לעבוד אצלה. וכך צועד חסן במסע של מאה צעדים מצדו האחד של הרחוב לצדו השני, ופותח במסע קולינרי אל התהילה.

למרות שהוא נפתח בטרגדיה, ונוגע בסוגיות רוויות אלימות של התנגשות בין תרבויות, זהו סרט קליל שנועד לבדר. העימות בין שתי המסעדות, שתופס בספר בערך כשליש מן העלילה, הופך בסרט למרכזה, ומספק אפשרויות קומיות רבות. בחירת השחקנים הולמת יפה את הדמויות, ובעיקר מתבלטים שני המבוגרים שבחבורה: הלן מירן המצוינת, שמפגינה שילוב של אריסטוקטיות מתנשאת עם רגישות בדמותה של מאדאם מלורי, ואום פורי המצוין גם הוא, שמשלב חספוס וחן בדמותו של האב.

הביקורת המשמעותית היחידה שיש לי מתיחסת לשימוש בשפה. בדו-שיח שבין המשפחה ההודית לאוכלוסיה המקומית משמשות אנגלית וצרפתית בערבוביה, וזה טבעי. אבל כשמאדאם מלורי מערבת בין השפות כשהיא עורכת קניות בשוק, או כשהיא משוחחת עם הצוות שלה, התוצאה מלאכותית וצורמת. אחת מן השתיים: או ששומרים על אמינות, ומשתמשים בכל שפה בזמנה, או שמוותרים לגמרי לקהל האמריקאי שונא הכתוביות, ומדברים אנגלית בלבד. כמו כן הפריע לי שמילים שנאמרות באורדו אינן מתורגמות.

עצה לסיום: אל תקראו את הספר לפני הסרט, אבל בהחלט קראו את הספר אחרי הצפיה.

The Hundred-Foot Journey

במאי: לאסה הלסטרום

שחקנים: מאניש דייל, הלן מירן, אום פורי, שרלוט לה בון

ארה"ב 2014

122 דקות

בסתר

insecret1

פורסם לראשונה ביוני 2014

תרז נולדה באפריקה לאב ספן צרפתי ולאם לא ידועה. כשהאם נפטרה, אביה הביא את הילדה לבית אחותו, מאדאם ראקן, בכפר צרפתי. תרז, שהתרגלה לחיי חופש, נאלצה מעתה לחלוק את חייה עם דודתה הקפדנית ועם קאמי, בן דודתה החולני. שעמום ודממה וטיפול בחולה היוו את שגרת ימיה. כששני הצעירים התבגרו הם הפכו לזוג נשוי. עבור קאמי הנישואין היו התפתחות טבעית. עבור תרז היה זה פתרון של אין ברירה. אביה נפטר, ונערה צעירה בצרפת של המאה ה-19, בעלת מוצא מפוקפק, לא יכלה לקוות לעתיד טוב יותר מזה הגלום בנישואי נוחות. אהבה ותשוקה לא היו חלק מן ה"עסקה".

בניגוד לחוסר הברירה של תרז, לקאמי, כגבר וכבן תפנוקים, ניתנה האפשרות לבחור. הוא קץ בחיי הכפר, ושאף למשרה עצמאית בפריז. הדודה רכשה חנות ודירה בסמטה פריזאית, והשלושה עברו אל העיר. קאמי השתלב בעבודה שלא הלהיבה אותו, ומצא לעצמו פיצוי בטיולים בעיר ובביקורים בגן החיות. חייה של תרז, לעומת זאת, התנהלו בין החנות שבקומה הראשונה לדירה שבקומה השניה, שתיהן אפלוליות וטחובות. בימי חמישי בערב התארחו בדירה ארבעה ידידים למשחק דומינו. כשקאמי צירף לחבורה חבר נוסף, חלה תפנית בחייה של תרז. לורן, צעיר בריא, תאב חיים, מחוספס, הלהיב את דמיונה של תרז, והשניים הפכו נאהבים. מה יעשו עם קאמי? איך יממשו את אהבתם כשתרז נשואה? מכאן ואילך לא אמשיך בתיאור העלילה כדי להמנע מספוילרים.

"בסתר" מבוסס על ספרו של אמיל זולא "תרז ראקן", ועל מחזה מאת ניל בל שנכתב על פי הספר. לקראת הסרט עשיתי "שעורי בית", וקראתי את "תרז ראקן". מצד אחד הסתכנתי באכזבה מן הסרט, כי קשה להעביר ספר בשלמותו למדיה הקולנועית. מצד שני דווקא הייתי סקרנית לראות את הסרט על רקע ההיכרות עם היצירה המקורית. לשמחתי לא התאכזבתי. אמנם הסרט אינו מכיל את הניואנסים הקטנים של הספר, אך הוא בנוי כעלילה רציפה, מציג את הארועים המרכזיים, ומאפשר הבנה של מה שמתרחש בנפשם של הגיבורים. הספר, בעיקר בחלקו השני, מתרחש ברובו מתחת לפני השטח. יש בו ארועים משמעותיים ודרמטיים, אך לב העלילה הוא מה שקורה בנפש פנימה ומוביל אל אותם ארועים. שילוב של משחק טוב ובחירה מוצלחת של פרטי העלילה שהועברו אל הסרט, יוצר סרט ברור, שגם בלי גיבובי מילים והסברים מאפשר הצצה אל המניעים הנפשיים.

סיומו של הסרט שונה מהותית מסיומו של הספר. הפתרון שתרז ולורן מוצאים לתסבוכת בה הם נתונים זהה בשתי המדיות, אבל בעוד בספר הפתרון מונע לחלוטין מגורמים פנימיים שבין שניהם בלבד, בסרט נוסף אלמנט חיצוני בעל משקל. בכך מתפספסת הכוונה של זולא כשכתב את הספר. כבודו של זולא במקומו מונח, אבל אפשר לכבד גם את הבחירה של יוצרי הסרט. האלמנט הנוסף משתלב יפה בעלילה, ומעניק תוספת דרמה.

השחקנים מפגינים משחק טוב. בעיקר נהניתי ממשחקה של ג'סיקה לאנג כמאדאם ראקן. פרק נכבד בספר מוקדש לתיאור רגשותיה, כשהיא משותקת ואילמת בעקבות שבץ. השחקנית מיטיבה להביע רגשות אלה באמצעות מחוות מינימליות ובאמצעות עיניה שמדברות במקומה. שלושת השחקנים הצעירים מבצעים את תפקידיהם של תרז, קאמי ולורן בצורה משכנעת. ארבעת השחקנים שמשחקים את האורחים הקבועים בימי חמישי מספקים מעין הפוגה קומית בעלילה, שהיא רובה ככולה קודרת ואפלה. לעומת זאת לא אהבתי את המוסיקה, שהיתה שתלטנית מדי, ולפעמים ניתן לה קול על חשבון המשחק.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה

In Secret

במאי: צ'רלי סטרטון

שחקנים: אליזבת אולסון, ג'סיקה לאנג, אוסקר איזק, טום פלטון

ארה"ב 2014

106 דקות

ג'ימי פיקארד

jimmyp1

פורסם לראשונה באוגוסט 2014

ג'ימי פיקארד הוא אמריקאי אינדיאני שנפצע בראשו במלחמת העולם השניה, וסבל מתופעות מטרידות שכללו כאבי ראש משתקים ועיוורון זמני. הוא נשלח למרכז רפואי בטופיקה, שם שללו הן הפרעות פיזיולוגיות והן הפרעות נפשיות, כמו סכיזופרניה, והעלו השערה שאולי ברקע התרבותי שלו אפשר יהיה למצוא את הגורם לתופעות. למרכז זומן ז'ורז' דוורו, יהודי צרפתי-רומני, מטפל מתחיל ואנתרופולוג נלהב, לטפל בג'ימי בלבד. מכיוון שזמנו היה בידו, דוורו העלה על הכתב את כל מה שהתרחש ביניהם, והסרט מבוסס על ספרו "מציאות וחלום". זהו סיפור המפגש ביניהם, השיחות שניהלו, והחברות שצמחה ביניהם, כל זאת על רקע ימיה הראשונים של האנליזה, ועל רקע השונות התרבותית. "ג'ימי פיקארד" הוא לפיכך סרט עם פוטנציאל. הבעיה היא בביצוע הכושל, שהופך את הסרט לשעמומון. למען האמת מעניין יותר לקרוא את הראיון עם הבמאי ולגלות מה התכוון ליצור, מאשר לראות את המוצר המוגמר.

הסרט מקוטע מאוד. רובו קטעי שיחות, וביניהם משובצים פלאשבקים מעברו של ג'ימי וארועים מחייו בטופיקה. אין קשר רציף והגיוני בין הקטעים, וחלקם קצרים מדי ואינם ממצים את עצמם ואת הרעיון שאותו נועדו להביע. כשמגיעים לסופו של הסרט, וג'ימי סוף סוף מחייך לאחר שכאבי הראש כבר אינם פוקדים אותו, לא ברור איך ולמה הגענו לשם. מישהו מזכיר את התובנות שג'ימי הגיע אליהן, אבל לא ברור מהן התובנות האלה. פרט לאמירה אחת מפורשת בהקשר זה, לפיה הכאב הפיזי נובע מחוסר יכולתו של ג'ימי לכעוס על נשים, לא מוצגות תובנות אחרות. אם הן כן מובעות איכשהו, הן מעורפלות, והתהליך שהוביל אליהן אינו ברור. הצופים נדרשים להאמין שההקשבה הנלהבת של דוורו – כשהוא לא עסוק ברומן עם אשה נשואה שצצה יש מאין – היא אמצעי קסם לפתרון בעיות. חבל שתהליך שכנראה עבד במציאות, מפוספס לגמרי על המסך.

כדי לפתור את החדגוניות של קטעי השיחות, הן מצולמות מזיות צילום משתנות: קלוז-אפ, באלכסון מלמעלה, בזוית רחבה מן הצד, ועוד. הצילומים האלה לא עושים טוב לסרט. נהפוך הוא, הם נראים מלאכותיים, ממש כמו המבטא הבולט והמאולץ שהודבק לשני השחקנים הראשיים. גם המוסיקה המלווה את הסרט לא נקשרת לעלילה. רוב הזמן זוהי מוסיקה שמתאימה לסרט אימה, והיא יוצרת ציפיות למשברים ולדרמה שלא מגיעים.

בניסיו דל טורו כג'ימי ומתיו אמרליק כז'ורז' עושים רושם של שחקנים טובים. לעומתם ג'ינה מק'י כמדלן, אהובתו של ז'ורז', מפגינה משחק חלש במיוחד, וחבל שהוכללה בסרט, מה גם שהרומן בין השניים לא תורם דבר לעלילה.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

Jimmy P.

במאי: ארנו דספלשן

שחקנים: בניסיו דל טורו, מתיו אמרליק, ג'ינה מק'י

ארה"ב 2013

117 דקות

סיפור האהבה של מיסטר מורגן

mrmorganslastlove1

פורסם לראשונה ביוני 2014

אתחיל מהשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

מת'יו מורגן הוא זקן אמריקאי שחי בצרפת. לאחר שאשתו נפטרה בשל מחלת הסרטן אבד לו טעם החיים. שלוש שנים אחר-כך הוא פוגש באקראי באוטובוס בחורה צעירה, מורה לריקוד, והשניים נמשכים זה לזה (אפלטונית בלבד, אחרת סוף הסרט, שלא יסופר מטעמי ספוילרים, היה פוגע ברגשות המוסריים של הצופים). היא כנראה רואה בו את דמות האב החסרה לה (אביה נפטר כשהיתה צעירה), והוא מוצא בה את רעננות הנעורים. למרות זאת, מסיבה שאני כבר לא זוכרת (למרות שעברו פחות משתים-עשרה שעות מאז שצפיתי בסרט, מה שמעיד על שטחיותו ועל השעמום שהילך עלי) הוא קץ בחייו. לתוך העלילה מגיחים בתו, קלישאה-אמריקאית-ריקנית, ובנו, קלישאה-אמריקאית-מיוסרת. בסופו של דבר הכל בא על מקומו "הטבעי": האהבה פורחת במקום בו היא "צריכה" לפרוח, האנשים "המיותרים" מסלקים עצמם מן הדרך, והנותרים מן הסתם יחיו באושר ובעושר בלי יסורי מצפון. אם אני נשמעת לגלגנית זה לגמרי באשמת העלילה הקלושה והסטראוטיפית.

במשך רוב הסרט לא יכולתי שלא לחשוב ולהתגעגע לסרט שעסק בנושא דומה, "השיר של מריון". גם שם מסופר על זקן שהתאלמן, וידידות עם אשה צעירה מחזירה לו את טעם החיים (כאן מת'יו מתחיל לרקוד, שם ארתור מתחיל לשיר). אבל איזה הבדל. שם הטקסט משמעותי, כאן הוא קלישאי. שם אין נפילה להתפתחויות צפויות, כאן הנפילה מתרחשת (וכמובן לא הגיונית). שם התרגשתי, כאן השתעממתי. כשחלפו 116 הדקות של ההקרנה, הייתי בטוחה שעברו לפחות שלוש שעות. אפילו מייקל קיין, שהוא שחקן מצוין, לא הצליח להעניק לסרט איכות בריטית, והתוצאה היא "אמריקאית" במירעה (כן, גם אני נופלת לקלישאות…), למרות שהבמאית אינה אמריקאית.

אני מנסה למצוא מילה טובה לומר על הסרט, אך לשווא. אז בשורה התחתונה: בזבוז זמן מוחלט.

Mr. Morgan’s Last Love

במאית: סנדרה נטלבק

שחקנים: מייקל קיין, קלמנס פוסי

ארה"ב 2014

116 דקות

השורד האחרון

lonesurvivor1

פורסם לראשונה בפברואר 2014

"השורד האחרון" הוא סרט מלחמה המבוסס על מעשה שהיה, ושתואר בספרו של מרקוס לאטרל, Lone Survivor: The Eyewitness Account of Operation Redwing and the Lost . ארבעה מחיילי יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, שהיו מוצבים באפגניסטן, נשלחו בשנת 2005 למבצע "כנפיים אדומות", שמטרתו היתה לחסל בכיר בטאליבן. המבצע כשל, ומן הארבעה שנשלחו רק אחד שרד. הסרט פותח בהווי האימונים המפרכים וכמעט בלתי אנושיים שהחיילים עוברים, ממשיך ביחסי החברות ביניהם, ועובר לתאר את המבצע שלב אחר שלב, החל בתדריך שלפני היציאה וכלה בהצלתו של השורד האחרון על ידי אפגנים מקומיים מתנגדי הטאליבן.

בדרך-כלל אני נרתעת מסרטים רוויי דם ופציעות ומוות. בסרט הזה ישבתי כל הזמן בעינים פקוחות. נראה לי שהסיבה לכך היא התחושה שהמראות הקשים האלה לא נועדו לזעזע בכוח, אלא באו לשקף מציאות. להבדיל מסרטי פעולה בדיוניים, שבהם תוצאות האלימות הן מעין אבזר תפאורה שנועד להמם, בסרט הזה המראות הם למעשה תיעוד. תרמו לכך גם המשחק המאופק, הצילום הריאלי, והאפקטים הקוליים שתקפו את החושים מכל עבר, והשרו הרגשה של הימצאות במקום ההתרחשות ממש.

מעבר לתיאור עובדתי של המבצע, הסרט מעלה סוגיות מוסריות מעניינות. לדוגמא: ארבעת החיילים נחשפו במקרה על ידי רועי צאן אפגנים. הם יכלו להרוג אותם ולהמשיך במשימה, או לשחרר אותם ולנסות לסגת. היתה הצדקה "מתמטית" להרוג אותם: האיש שאותו נשלחו לחסל היה אחראי ישיר למותם של עשרות נחתים אמריקאים, ויהיה אחראי למותם של רבים אחרים אם יישאר בחיים. מהו הערך של חיי שלושה רועים, שאחד מהם הוא כנראה איש טאליבן, מול החיים שיינצלו בעקבות החיסול? ובכל זאת החליט מפקדם של הארבעה לשחרר את הרועים ולסגת, ובלבד שלא לירות בשבויים בלתי חמושים. החלטה זו עלתה לו בחייו.

למרות אורכו של הסרט – כשעתים – הוא עבר מהר, וההתרשמות שלי היתה שרוב הקהל באולם היה מרותק כמוני.

הדמויות בסרט נושאות את שמותיהם של החיילים שהשתתפו בפועל בפעולה, הן בשטח והן בחמ"ל ובכוחות החילוץ. בסיום הסרט מוקרנות תמונותיהם של החיילים שנפלו – וכן תמונות של מרקוס ושל האיש שהציל אותו – וייאמר לזכותו של הקהל שהמתין בסבלנות ובשקט באולם עד אחרונת התמונות, ובכך חלק להם כבוד.

בשורה התחתונה: סרט פעולה מרתק.

Lone Survivor

במאי: פיטר ברג

שחקנים: מארק וולברג,  טיילור קיטש, אמיל הירש, בן פוסטר, קורי לארג', אריק באנה, עלי סולימאן

ארה"ב 2013

121 דקות

אבן הסבלנות

d790d791d79f-d794d7a1d791d79cd7a0d795d7aa-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-305x435

פורסם לראשונה ביולי 2013

הסרט "אבן הסבלנות" מבוסס על ספר באותו שם, שכתב מי שגם ביים את הסרט, עתיק רחימי. לא קראתי את הספר, אבל למקרא הפרק הראשון אני תוהה אם הספר לא נכתב מראש במחשבה על הסרט שיבוא בעקבותיו, שכן הוא כתוב בסגנון של הוראות בימוי. אם זהו אכן המקרה, אני מבינה כעת למה בכלל הוסרט הסרט הזה, שאלה שהטרידה אותי החל מכמה דקות לאחר תחילת הצפיה.

סרט המבוסס על ספר אף פעם אינו יכול להיות עמוק ומקיף כמו המקור. מצד שני הוא יכול להעשיר את העלילה בחוזקותיו הויזואליות. הסרט הזה מורכב מעשרה אחוז חזות ותשעים אחוז מונולוג. התוצאה משעממת ביותר. אין שום הצדקה למקם על המסך שחקנית אחת שלא חדלה לדבר בחצי לחשוש מונוטוני, מוקפת ממרחק בכמה לווינים לא משמעותיים. מונולוג עובד יפה בספר, שיכול להיות מסופר כולו בגוף ראשון. הוא עובד לא רע בתיאטרון מחוזק בהבעות ובמחוות. הוא לא עובד בכלל כאלמנט מרכזי בסרט.

הנה כמה פרטים על העלילה: בכפר אפגני עני מוכה מלחמה, אשה צעירה מוצאת עצמה מרותקת למשכבו של בעלה מחוסר ההכרה, שנפגע מקליע תועה. לראשונה בחייהם המשותפים היא יכולה לדבר אליו. כשהיה ער בקושי התייחס אליה, שהרי היא רק אשה שתפקידה לשמש אותו ולציית לו. מכיוון שאינו יכול להגיב, הוא משמש עבורה מעין "אבן סבלנות". לפי גרסת דודתה, המבוססת על אגדה מקומית, אפשר למצוא אבן ולספר לה את כל הסודות שאי אפשר לספר לאנשים אחרים. בבוא היום האבן תתרסק, ורק אז אפשר יהיה לחוות תחושת שחרור ולהתחיל לחיות באמת. בהדרגה היא מגוללת באוזני בעלה את כל סודותיה מאז הילדות ועד לארועים בעשר שנות נישואיהם. במקביל עליה לדאוג לשתי בנותיה, לנסות לשרוד בתוך ההפגזות, ולחמוק מגברים העלולים לאנוס אותה. אין הפתעות בסרט, הסודות די ברורים עוד לפני שהם מסופרים, וגם הסוף צפוי.

לא תענוג להיות אפגני, וגרוע עוד יותר להיות אשה אפגנית. לפחות את הפן הזה הסרט ממחיש יפה. פרט לכך אין לי הרבה דברים טובים לומר עליו. השחקנית גולשיפטה פרהאני יפיפיה, ונראה לי שיש לה כשרון, אבל לא ניתנה לה הזדמנות להפגין אותו בסרט החדגוני הזה.

בשורה התחתונה: משעמם.

سنگ صبور‎ Syngué sabour, pierre de patience

במאי: עתיק רחימי

שחקנית: גולשיפטה פרהאני

אפגניסטן 2012

102 דקות

השיר של מריון

d794d7a9d799d7a8-d7a9d79c-d79ed7a8d799d795d79f-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-song-for-marion-209x300

פורסם לראשונה ביוני 2013

זהו סיפורו של ארתור, בן שבעים פלוס נרגן שונא חברה, שמתאלמן אחרי שנים ארוכות של נישואים מאושרים. בהתאם לאופיו, ומכיוון שהוא כועס על כל העולם בשל אובדן אשתו, הוא בוחר להתנתק מכולם, כולל מבנו היחיד. במהרה הוא מגלה כי החיים לבד מחייבים שינוי גישה.

מריון היתה טיפוס הפוך לגמרי, חברותית, תוססת, אוהבת אדם. בחסות האופי הידידותי שלה ארתור יכול היה להרשות לעצמו להסתגר תחת מעטה הנרגנות בלי לשלם שום מחיר. החברותיות של מריון הספיקה לשניהם. גם יחסיו העכורים עם בנו התנהלו איכשהו בשלום בשל האהבה בין האם לבן. אבל כשארתור נשאר לבדו, וההזדמנות היחידה שלו להחליף מילה עם מישהו היא עם מריון בקברה, החיים הופכים קשים מנשוא.

ממש לפני מותה הספיקה מריון לשיר עם מקהלת הקשישים בנסיון להתקבל לתחרות מקהלות. את המקהלה מנהלת בהתנדבות אליזבת, מורה צעירה למוסיקה, שמוצאת בבני חסותה שותפים מלאי חדווה לרעיונותיה, כמו לשיר ראפ, האבי מטאל, וטקסטים על סקס. אליזבת, שהיא טיפוס חביב ביסודו, יכולה להיות די מעיקה כשהיא דוחפת את האף לענינים לא לה. מסתבר, בסיכומו של דבר, שזה כנראה מה שדרוש כדי לטלטל את ארתור, ולתת לו מוצא מהמבוי הסתום שאליו הכניס את עצמו.

הסרט מרגש מאוד, בלי ליפול למלכודות שמאלציות (שאולי היה נכשל בהן אם היה מופק בהוליווד ולא באנגליה, וסליחה על ה"גזענות"). המשחק המאופק, העלילה המעודנת, הדמויות האנושיות, כל אלה יוצרים סרט מקסים, שגרם לי גם לחייך וגם להזיל דמעה (די הרבה דמעות, אם להיות כנה). טרנס סטאמפ מפליא לשחק את ארתור, בעיקר בהבעות פנים שאומרות הכל טוב יותר ממלים, וכוחו באיפוקו. אי אפשר לא לאהוב אותו. גם השחקנים האחרים מפגינים משחק משובח, והתסריט מאפשר להם לתת חיים ומשמעות ואמינות לדמויות.

בשורה התחתונה: יש סיבה טובה ללכת לקולנוע.

Song of Marion

במאי: פול אנדרו וויליאמס

שחקנים: טרנס סטאמפ, ונסה רדגרייב, ג'מה ארטרטון, כריסטופר אקלסטון

בריטניה 2013

93 דקות