תקוות גדולות

375px-image_provider

פורסם לראשונה במאי 2013

"תקוות גדולות" הוא העיבוד הקולנועי התשיעי לספר בשם זה שכתב צ'רלס דיקנס ב-1860 (בנוסף עובד הספר מספר פעמים לטלויזיה). הסרט משנת 1946 נבחר לרשימת 100 הסרטים הבריטים הטובים ביותר, כך שלסרט הנוכחי היו נעליים גדולות למלא, שלא לדבר על האתגר לשמר את אכויות היצירה הספרותית.

העלילה, אני מניחה, מוכרת לכל: פיפ, ילד יתום, גדל אצל אחותו האלימה ובעלה הרחמן. באחד מביקוריו בקברי הוריו ואחיו לוכד אותו אסיר נמלט, ומאלץ אותו לספק לו מזון וכלים לניסור אזיקיו. חייו של פיפ משתנים פעמיים: בפעם הראשונה כשהוא נשלח לארח לחברה למיס האווישם, שם הוא פוגש את אסטלה, אהובתו מאז ולתמיד. ובפעם השניה כשהוא מקבל כסף מנדיב אלמוני, ונשלח ללונדון לנהל אורח חיים של ג'נטלמן. כל הדמויות בחייו נקשרות בסופו של דבר זו לזו בעלילה מפותלת.

סיום הסרט אינו זהה לזה שכתב דיקנס. דיקנס כתב למעשה שני סיומים: תחילה בחר לסגור את העלילה באופן קודר, אך שוכנע לשנות את בחירתו לטובת סיום מפויס יותר. בסרט לקחו את הסיום החיובי צעד אחד קדימה, ובחרו בסוף בעל נטיה הוליוודית. כשצפיתי בסרט לא זכרתי את פרטי עלילת הספר, אבל הסיום נראה לי מלאכותי ולא הולם. מסתבר שהיתה סיבה להרגשה הזו.

פרט לביקורת שבפיסקה הקודמת, אין לי דברים שליליים לומר על הסרט. המשחק של כל השחקנים מעולה. אהבתי במיוחד את רייף פיינס בתפקיד האסיר אייבל מאגוויץ' ואת ג'ייסון פלמינג בתפקיד גיסו טוב הלב של פיפ. הצילומים מרהיבים – הן צילומי הנוף הכפרי, והן הצילומים המבעיתים של לונדון ההומה. המוסיקה מלווה את העלילה בנאמנות, ומשרה את האוירה שהיא אמורה להשרות, בעיקר בקטעים מעוררי היראה.

חולשתו של הסרט היא, כמובן, בחוסר היכולת של המדיום הקולנועי להכיל את עומק הרבדים ושפע הפרטים של היצירה הספרותית. הדבר ניכר בעיקר בפרק הלונדוני של הסרט, שבו שלל הדמויות שפוגש פיפ נותרות עמומות ובלתי מפוענחות, ולא ברור מה מניע אותן. כמו כן המהפכים הנפשיים שעובר פיפ באותה תקופה מיוצגים באמצעות תמונות מעטות ובלתי מספקות. יחד עם זאת, בהתחשב במגבלות המדיום, הסרט – פרט לסיום – נאמן לספר, ובסך הכל מציג עלילה מובנת ומעניינת.

למרות שאורכו של הסרט למעלה משעתים, אין תחושה של סרט ארוך יתר על המידה, והצפיה בו נעימה גם אם הוא מציג קטעי חיים קשים. פה ושם הוא אפילו שזור הומור.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה, בזכות הקלאסיקה, ובעיקר בזכות המשחק המשובח.

Great Expectations

במאי: מייק ניואל

שחקנים: רייף פיינס, הלנה קרטר-בונהם, ג'רמי ארווין, הולידיי גריינג'ר, רובי קולטריין, ג'ייסון פלמינג

בריטניה, 2012

128 דקות

תרז

final-poster-therese-1-305x435

פורסם לראשונה במרץ 2013

תרז, בת למשפחה אריסטוקרטית, נישאת לברנאר, אריסטוקרט אף הוא, שיועד לה עוד בהיותה ילדה. בפרסומת לסרט נאמר: "מרומן אצילים גולש הסרט לסיפור של ניסיון רצח, של אשמה, של עוצמה נשית ושחרור, המגיעים בדרך נועזת ולא צפויה". אין ספק שזה מה שהסרט מנסה לומר. האם הוא מצליח? לדעתי,  לא.

מסקרן אותי לקרוא את הספר שעליו מבוסס הסרט – "תרז דסקרו" מאת פרנסואה מוריאק. מהיכרותי עם הסופר, הוא הופך כל אבן בנסיון לחקור את נפש גבוריו. אי אפשר לתרגם חקירה שכזו לסרט, ואולי כאן שורש הבעיה.

הסרט נפתח בסצנה מילדותן של תרז ושל אן, חברתה הטובה שהיא גם אחותו של ברנאר. התמונה שופעת צחוק ושמחת חיים, ועומדת בניגוד לכל מה שבא אחריה. למרבה הצער הסרט (הקטוע מדי בשלב זה) לא מנסה להסביר את הפער שבין השמחה ההיא לקדרות הבוגרת. בסצנה השניה בסרט תרז המאורסת מטיילת שלובת זרוע עם ברנאר, והיא מדברת בכובד ראש, ולכאורה מרצונה החופשי וללא התנגדות פנימית, על התועלת שבנישואיהם (איחוד נכסים), ועל היות טובת המשפחה מעל הכל. היא מחייכת, נראית שלמה עם עצמה ועם חייה. לא ברור איך הפכה הילדה החופשיה ברוחה לבוגרת המקובעת במוסכמות. מן הסתם, התבגרות טבעית. יחד עם זאת נזרק רמז לגבי היות השינוי הזה לא לגמרי רצוי, והיא לא לגמרי שלמה אתו, כשהיא אומרת שהיא רוצה להנשא לברנאר כדי לשים סדר במחשבות המתרוצצות במוחה.

מכאן הכל הולך ומדרדר. תרז הופכת קודרת יותר ויותר, ומפנה כוחות הרס כלפי כל הסובבים אותה. היא בוגדת באן, מזניחה לגמרי את בתה, מחבלת ברכוש המשפחה, פוגעת בבריאותו של ברנאר עד כדי סיכון חייו, וכשהמשפחה תופסת סוף-סוף מה מתרחש מתחת לאפה ומענישה אותה, היא מפנה את כוחות ההרס כלפי עצמה, עד שהיא כמעט מתמוטטת פיסית.

הסרט מנסה להעביר אמירה על השפעת השעמום והחנק שבמוסכמות על נפשה של אשה צעירה, שכנראה לא מסוגלת ללכת בתלם. בפועל הוא מביא את סיפורה של אשה, שהיא מלכתחילה מעורערת, ואת הדרכים שבהן היא נותנת לנפשה המסוכסכת לפגוע בכל מי שסביבה. היו לה ברירות (מדובר בשנות ה-20 של המאה ה-20, לא בתקופות חשוכות יותר), והיא בחרה ברעה מכולן. עוצמה נשית? לא בסרט הזה. אין בסרט שום תהליך של הגשמה עצמית, של שחרור, של אמירה אישית ועצמאית של האשה. בשום שלב היא לא עושה דבר חיובי מיוזמתה, לא מתמרדת באופן שיביא לה תועלת אמיתית, אפילו לא מנצלת את ההזדמנות לחוות שינוי באמצעות אן. בסופו של הסרט היא זוכה לשחרור ולסוג של גאולה, אבל היא לא משיגה אותם בעצמה – בעלה הוא שמבין שאין טעם להחזיק אותה מנודה ומדוכאת רק כדי לשמור על חזות חיצונית מושלמת של המשפחה: בניגוד לאופיו ולחינוכו ולכל מה שהוא מאמין בו, הוא נותן לה חופש לפרוח בסביבה חדשה. אם כבר, זהו סרט על עוצמה גברית, לא כזו שמוקנית מכוח היותו "המין החזק", אלא מתוך גדלות נפש.

אודרי טוטו משחקת יפה אשה קשת לב, חמורת סבר, שלא באמת יודעת איך לנהוג ומה לעשות עם עצמה. אם היא אמורה לעורר רחמים, היא כושלת במשימה. לעומת זאת היא מצליחה ליצור דמות שמעוררת לתגובה רגשית של הצופים כלפיה (כל אחד ורגשותיו הוא), וכל הכבוד לה על כך. נהניתי גם מהמשחק המאופק של ז'יל ללוש המגלם את ברנאר. הוטל עליו לשחק דמות שאמורה לעורר אנטי, והוא הצליח ליצור דמות סימפטית שאפשר להבין יפה מה מנהל אותה.

הסרט נאה מאוד חזותית. צילומי החוץ מוצפי האור יפיפיים, והניגוד בינם ובין צילומי הפנים, שהם עצובים ומציגים גוונים כהים וקודרים, מדגיש יפה את הניגודיות שאמורה לעמוד בבסיס הסרט, בין האפשרויות שמחוץ למסגרת לחנק שבתוכה.

בשורה התחתונה: אני לא ממליצה ולא לא-ממליצה על הסרט. יכול להיות שהוא יגע ללבם של צופים אחרים. בעיני היה חסר לו מאוד עומק נוסף. יחד עם זאת, הוא גרם לי להרהר בו, ולהתווכח בלב עם התסריטאי ועם הדמויות, ואני אוהבת סרטים שלא מתפוגגים מיד עם סיומם.

Therese Desqueyroux

במאי: קלוד מילר

שחקנים: אודרי טוטו, ז'יל ללוש

צרפת 2012

110 דקות

הייד פארק על ההדסון

hydepark-1-305x435

פורסם לראשונה במרץ 2013

ביוני 1939, כשמלחמה איימה על אירופה, יצאו המלך ג'ורג' השישי ואשתו אליזבת לביקור בקנדה ובארה"ב. במהלך הביקור בילו סוף שבוע עם נשיא ארה"ב רוזוולט ורעייתו בבית אמו של הנשיא. המפגש בין הנשיא המשותק ברגליו והתוסס ברוחו למלך המגמגם והביישן הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרט. מטרת הביקור, על פי הסרט, היתה לבדוק אם האמריקאים יסכימו להושיט עזרה לאנגליה נגד הגרמנים. הנושא הזה נידון די בעקיפין, ונראה לי שההיבט שהסרט מנסה להדגיש הוא שליחסים בין-אישיים יש השפעה על המדיניות. שני האישים השונים כל-כך זה מזה הצליחו להתיידד כשנשארו לבדם, והחשדנות, בעיקר מצדו של המלך בהשפעת המלכה, הפכה עד מהרה לידידות. בפועל, כידוע, ארה"ב הצטרפה למאמץ המלחמתי רק אחרי שהותקפה על ידי היפנים בדצמבר 1941.

אמנם הביקור המלכותי עומד לכאורה במרכז העלילה, אבל דגש רב יותר ניתן לרומן של הנשיא עם דודנית רחוקה שלו, וברקע עם נשים נוספות. רוזוולט, אחד הנשיאים הפופולרים ביותר, היה הולל לא קטן. יחסיו עם אשתו אלינור עלו על שרטון בעקבות רומן שלו עם מזכירתה, והשניים חיו רוב הזמן בנפרד. ביל מוריי מגלם נשיא מקסים, שובה לב, שלא נותן למומו להפריע לו בשום דרך. בשל קסמו, ומן הסתם גם בשל מעמדו, נשים אהבו אותו, גם כשהתברר להן שהן לא היחידות בחייו, ושהוא משקר להן.

השילוב של שני הסיפורים הוא לדעתי בעוכריו של הסרט. במקום להתמקד הוא מתפזר, והתחושה הכללית היא של תפסת מרובה לא תפסת. מה שמחבר בין שני הסיפורים זו אישיותו של הנשיא, אבל לא די בכך כדי להדביק את מה שמתרחש על המסך לכדי עלילה מהודקת. לא ברור מה הסיפור המוביל – לדעתי הביקור המלכותי היה אמור לשמש בתפקיד הזה – והפקדת הובלת העלילה בידי הדודנית מקנה לה חוסר אמינות מסוים, כי הרי היא לא יכלה לדעת מה התרחש בחדרי-חדרים (שיחות בין המלך והמלכה, לדוגמא), ובכל זאת הוא מוצגת כמספר יודע-כל.

אפשר לתהות למה אנשים אוהבים לנפץ מיתוסים. רוזוולט, נשיא אהוב שנבחר לכהונתו ארבע פעמים (לפני שנחקק החוק שהגביל לשתי כהונות בלבד), שכיהן בתקופה תמימה יותר, חשופה פחות (רוב האמריקאים לא ידעו שהוא מרותק לכסא גלגלים), יכול היה, לטעמי, להשאר בגדר מיתוס, ולהזכר בזכות המהלכים משני-העולם שהוביל, לא בזכות ניאופיו. אבל לא זה נושא הסקירה.

משחק מעולה מחפה על חולשות הסרט: ביל מוריי (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקיד זה) כנשיא רוזוולט שהוא עוצמתי ורציני מצד אחד, וקל דעת ופוחח מצד שני; סמואל ווסט כמלך ג'ורג' השישי, אדם שהגיע למלכות רק משום שאחיו ויתר על הכתר, ונאבק כל חייו בגמגום` אוליביה קולמן כמלכה אליזבת, שלא רצתה בכלל להיות מלכה, אבל כשנישאה למלך לקחה את תפקידה ואת אחריותה בשיא הרצינות – שלושה אלה מפגינים משחק מעולה, ונתמכים בצוות שחקנים מוצלח. אהבתי גם את המוסיקה ברוח השנים בהן מתרחש הסרט.

הסרט מוגדר בפרסומים כדרמה קומית, ונראה לי שזו הגדרה הולמת. שני הסיפורים המובילים – סיפור האהבה והמפגש המדיני – דרמטיים, אבל התנהלות הסרט היא ברובה קומית. שני הצדדים האלה משתלבים יפה יחד, כשההפוגות הקומיות אינן מרדדות את הדרמה, והדרמה אינה מדכאת את הקומיות.

בשורה התחתונה: אפשר לראות, בעיקר בזכות המשחק המעולה.

Hyde Park on Hudson

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: ביל מוריי, לורה לייני, סמואל ווסט

ארה"ב 2012

94 דקות

שלום למלכה

farewellmyqueen1

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות

שלגי הקילימנג'רו

300px-les_neiges_du_kilimandjaro_he

פורסם לראשונה בנובמבר 2012

מישל ומארי-קלייר הם אנשים שמחים בחלקם. מישל עובד במפעל בנמל מרסיי, ומארי-קלייר עובדת כעוזרת בית אצל מספר קשישים. יש להם שני ילדים ושלושה נכדים, יש להם חברים טובים – בעיקר אחותה של מארי-קלייר, דניס, ובעלה ראול, שהוא חבר ילדות של מישל – ויש להם קשר של שיתוף ואחווה זה עם זה. הם חיים את חייהם הצנועים בשלווה ובאהבה, ולמרות שאינם נהנים משפע כלכלי הם מגדירים את עצמם כבורגנים, אנשים שהצליחו בחיים. כשהמפעל נקלע לקשיים, מישל, הפעיל בארגון הפועלים, נחלץ עם חבריו להצלתו. הם מחליטים לערוך הגרלה, שתוצאותיה יהיו פיטורי עשרים אנשים ששמותיהם יעלו בגורל. מישל, מתוקף מעמדו בארגון, אינו חייב לכלול את עצמו בהגרלה, אבל בוחר שלא ליהנות מזכויות יתר, ומוצא עצמו מחוסר עבודה. גם השינוי השלילי הזה אינו מערער את שלוות בני הזוג. הם כמעט ואינם מתלוננים, מישל מעסיק את עצמו בטיפול בנכדים ובעבודות בית, והמצוקה שנקלעו אליה מובעת כמעט במרומז בלבד.

כשמישל ומארי-קלייר חוגגים יום נישואין, המשפחה והחברים מעניקים להם טיול לטנזניה לרגלי הקילימנג'רו, כולל מדריך צמוד וכסף למימון הוצאותיהם. בסצנה מרגשת מתחילים הנכדים לשיר את שירו של פסקל דנל,Les Neiges du Kilimandjaro, ובהדרגה מצטרפים אליהם עשרות אורחי המסיבה (ועד עכשו השיר לא יוצא לי מהראש )

המעין-אידיליה משתבשת בשל שוד מזוין. כשמישל ומארי-קלייר שקועים במשחק קלפים עם דניס וראול, פורצים לבית שני רעולי פנים, גורמים למישל פריקת כתף, מכניסים את דניס לטראומה שממנה לא תשתחרר ימים רבים, ובאיומי אקדח שודדים את כרטיסי הטיסה ואת כספי הטיול, וכן כרטיסי אשראי שאותם הם מנצלים מיידית למשיכת מזומנים. כמה ימים אחר-כך מישל מצליח לגלות שאחד השודדים הוא עובד לשעבר במפעל, שפוטר יחד אתו. מכיוון שהוא עדיין כועס ופגוע, הוא מחליט להסגיר את הבחור למשטרה. מאוחר יותר, אחרי שניתנת לו הזדמנות לשוחח עם הבחור, ולאחר שהוא מתוודע למצוקה האמיתית שהצעיר שרוי בה (הוא מטפל לבדו בשני אחיו למחצה לאחר שהוריהם נטשו אותם), הוא מבקש לבטל את התלונה, אבל גלגלי הצדק כבר החלו לנוע, והבחור עומד בפני תקופת מאסר ממושכת.

אחד מצירי העלילה מכאן ואילך הוא הדרך בה מתמודד כל אחד מן הארבעה עם השלכות השוד. מישל שמבקש לסלוח, מארי-קלייר שמנסה לסייע לילדים שנותרו לבדם, דניס שלא מצליחה להשתחרר מהחרדות, וראול שכועס מאוד וסבור שהשודד ראוי לעונש החמור שיוטל עליו. ההתמודדויות השונות, והדינמיקה שהן יוצרות בין הארבעה, מעניינות מאוד לצפיה.

אבל מעבר להתמודדות הפרטית, הנושא האמיתי בסרט הוא הערבות ההדדית, הסולידריות, האחווה, טוב הלב. החל מהגרלת הפיטורים וכלה בפתרון שבני הזוג מוצאים עבור הילדים, הסרט נוגע שוב ושוב ב"סוציאליזם" במובן הנקי של המושג. מישל מרבה לצטט את ז'ורס, ובני הזוג בדרכם הצנועה מחפשים את הדרך הנכונה לשלב בין צרכי הקיום היומיומיים המעשיים לבין אידיאלים חברתיים שאולי על חלקם אבד איכשהו הכלח בעולם הקפיטליסטי. המסר של אחריות אישית וטוב לב מועבר באורח ברור ביותר. אין דרך אחרת.

המילה הראשונה שעלתה בדעתי עם סיום הסרט היתה "מקסים". הדמויות ברובן מקסימות, המסר מקסים, אופן סיפור העלילה מקסים. לשם התואר הזה יש להוסיף גם "מרגש". הדמויות נוגעות ללב, הן הדמויות החיוביות לגמרי, כמו מישל הערכי והמצפוני, והן הדמויות שסוטות מדרך הישר, כמו כריסטוף השודד. לפעמים החיוביות השופעת נראית מוגזמת, כמו בדמותם המושלמת של אחיו של כריסטוף, אבל מכיוון שהמסר הוא חום ואהבה יש לחיוביות הזו מטרה וסיבה מתקבלות על הדעת.

אהבתי מאוד את הדרך בה הסיפור מוגש. יש בסרט איזון נאה של דרמה עם הפוגות קומיות, כך שלמרות הנושא הכבד נשמעו לעתים קרובות קולות צחוק באולם. המשחק של מרבית השחקנים ראוי לשבח, ומעל כולם מתנשא לדעתי ז'אן פייר דארוסן, המגלם ברגישות ובתבונה את דמותו של מישל.

על-פי הקרדיטים, "שלגי הקילימנג‘רו" מבוסס על פואמה מאת ויקטור הוגו. לצערי איני דוברת צרפתית, וקריאת התרגום של גוגל מייגעת. להנאת דוברי הצרפתית, הנה קישור לפואמה.

בשורה התחתונה: סרט רגיש בעל מסר הראוי לתשומת לב. מומלץ בהחלט.

Les Neiges du Kilimandjaro

בימוי: רובר גדיגיאן

שחקנים: ז'אן-פייר דארוסן, אריאן אסקריד, ז'ראר מיילן, מרלין קנטו

צרפת 2011

107 דקות

עסקה מגונה

arbitrage1

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

רוברט מילר, איש עסקים עשיר, הסתבך בעסקה לא מוצלחת, מעל בכספי החברה של עצמו, לווה מאות מליוני דולרים שהוא נדרש להחזיר, ועסקת מיזוג עם בנק אחר, שיכולה להציל אותו, מתהמהמהת. על פניו רוברט נשוי בעושר, אב לילדים מוצלחים, סב לנכדים חמודים שאוהבים אותו, אבל הוא מנהל חיים כפולים עם אמנית צרפתיה מתוסבכת ומסוממת. כשהאמנית נהרגת בתאונת דרכים, הוא חייב להסתיר את מעורבותו בתאונה, לפחות עד שעסקת המיזוג תיחתם. לצורך עזרה בטשטוש העקבות הוא מגייס בחור מהארלם, שמרגיש חייב לו בזכות יחסיו של רוברט עם אביו.

מבחינתי הסרט הזה הוא בזבוז זמן מוחלט. העלילה קלושה, הדמויות לא משכנעות, המשחק גרוע. אפילו סוזן סרנדון הנהדרת לא מצליחה להציל אותו, לא מפני שהיא לא מסוגלת, אלא משום שניתנו לה דמות וטקסט חלשים במיוחד. השחקן היחיד שמבצע בסרט תפקיד שאפשר להעריך הוא נייט פרקר, המגלם את דמותו של הבחור מהארלם, אולי משום שהוא מציג את הדמות הרבגונית ביותר. שאר הדמויות פלקטיות, שבלוניות, צפויות, ובסך הכל מהלכות שעמום.

סיום הסרט מוזר: הוא נקטע במפתיע באמצע סצנה, ולא ברורה לי האמירה – אם ישנה – מאחורי הסיום הזה. הקהל נשאר יושב המום במהלך כותרות הסיום, תוהה אם חלה איזו תקלה בהקרנה…

מילה טובה יש לי רק למוסיקה שכתב קליף מרטינז. היא נוכחת ברקע, בלי להשתלט על הסרט, ומשתלבת מצוין במהלך העלילה.

מילה טובה גם לאולם: זו הפעם הראשונה שלי ביס פלאנט בקניון איילון, ומאוד התרשמתי מהנוחות, מהמרחבים הפתוחים, ומאיכות ההקרנה.

בשורה התחתונה: לכו לסרט אחר.

Arbitrage

במאי: ניקולס ג'רקי

שחקנים: ריצ'רד גיר, טים רות', סוזן סרנדון

ארה"ב 2012

100 דקות

באפלה

movieposter

פורסם לראשונה באפריל 2012

"באפלה" הוא סיפורם האמיתי של יהודים שהסתתרו במשך כארבעה-עשר חודשים בתעלות הביוב של לבוב, בנסיון להציל את חייהם מפני הנאצים, ושל ליאופולד סוחה, הפולני שהציל אותם. הספר מבוסס על ספרה של קריסטינה חיגר- קרן, שהיתה ילדה בת שבע כשמשפחתה ירדה לחפש מסתור בתעלות.

שמעתי לראשונה על הסרט כשהיה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר (יחד עם "הערת שוליים" הישראלי). החלטתי שארצה לראות אותו אחרי שקראתי ראיון מרגש עם ילדיו של פאבל, אחיה של קריסטינה. השניים, אגב, היו נוכחים בהקרנה המיוחדת, יחד עם שני צאצאים נוספים של הניצולים, כאורחי השגרירות הפולנית.

היתה לי לאורך כל הסרט תחושה מסוימת של אי נוחות, ומיד אסביר מדוע. אבל קודם לכן אקדים ואומר כי למרות ההסתיגות זהו לדעתי סרט חובה. חובה ללמוד ולהכיר את השואה, חובה לספר את גבורתם של חסידי אומות העולם, חובה לתת פה לניצולים ולאלה שלא שרדו – הסרט עושה את כל אלה. הוא מרגש, הוא סרט שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שההקרנה מסתימת, הוא גורם לנו לחשוב על קדושת החיים, על חברות, על שמירה על כבוד האדם בכל תנאי, על אומץ. העובדה שהוא מספר סיפור שארע באמת, מוסיפה לו מבחינתי יתר משמעות. לאמינות של הסרט תורמת גם הבחירה להשתמש בשפות שדוברו על-ידי גיבוריו, כלומר פולנית, יידיש, גרמנית ואוקראינית. הצילומים בתעלות ממחישים היטב את המחנק, את החשכה, כמעט אפשר להריח את הצחנה.

הנה ההסתיגות: הסרט מעמיד זה מול זה את סוחה, שמתחיל כנוכל קטן ומסיים כגיבור, מול קבוצת יהודים כפוית טובה ומסוכסכת. סוחה מקסים, נפש חופשיה, רגיש. היהודים בוגדים זה בזה, רבים על אוכל, ואף פעם לא אומרים תודה. למען הסר ספק, אני לגמרי בעד האדרת דמותו של סוחה – הוא בהחלט ראוי לכך. ואני גם בעד הצגת היהודים כבני אדם, לא כקדושים נרדפים. זה לא פוגע בזכרם, נהפוך הוא. בראיון עם ילדיו של פאבל נכתב במפורש מפיו של סבם שהיו סכסוכים בתוך קבוצת היהודים: היה מוזר אם לא היו, בהתחשב בתנאים הלא-אנושיים שבהם חיו. אבל הסרט מקצין מדי את הקצוות. כך, לדוגמא, סוחה מוצג כגיבור יחיד, בעוד מסתבר שהיו אנשים שסייעו לו, והם אינם מוזכרים בסרט. היהודים לא היו יכולים להתקיים כקבוצה אם לא היו מוצאים דרך לחיות יחדו, לוותר זה לזה, לחמול זה על זה. אבל רגעי החסד האלה אינם נוכחים בסרט, והרגעים הכמעט יחידים מסוג זה שהבמאית בחרה להציג הם בין גברים לנשים, והם כמעט תמיד מתבטאים בסקס. קצת צהבהב בעיני. כתוביות הסיום מבטאות גם הן את ההעמדה הזו של היחיד הטוב מול הקבוצה שבה כאילו אין משמעות ליחידים: אין בהן התיחסות, שבעיני היא מתבקשת מאליה, למה שהתרחש בשנים הבאות לגבי כל אחד מהניצולים. מופיעה רק כתובית אחת שמספרת שהיהודים ששרדו בתעלות היגרו לישראל, לארה"ב ולאירופה. ההתיחסות האינדיבידואלית היחידה היא לילדה, משום שהסרט מתבסס על ספרה. באשר לסוחה, אחת הכתוביות הראשונות מספרת שנהרג כשנתים אחרי שחרור לבוב, כשניסה להציל את בתו ממשאית רוסית. האולם כולו השמיע אנחת צער.

אבל בשורה התחתונה: תשכחו מההסתיגות, ולכו לראות את הסרט. הוא עשוי היטב, ויותר מזה – הוא חשוב.

Leopold Socha ואשתו מגדלנה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכן גם עוזרו של סוחה, Stefan Wroblewski, ואשתו

In Darkness W ciemnosc

במאית: אניישקה הולנד

שחקנים: בנו פורמן, יואכים פול אסבוק, מריה שרדר, ורוניקה רוזטי, רוברט ויצ'קייביץ'

פולין 2011

144 דקות