אחרון הלא צדיקים

פורסם לראשונה בינואר 2014

"אחרון הלא צדיקים" הוא הכינוי שמכנה את עצמו בנימין מורמלשטיין, מי שהיה האחרון שעמד בראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט, והיחיד מבין ראשי המועצות ששרד את השואה. קלוד לנצמן ראיין אותו ברומא בשנת 1975 במסגרת עבודתו על "שואה", אך בסופו של דבר בחר לא להכליל את הראיון בסרט. כעת יצר סרט חדש שהראיון הזה עומד במרכזו.

בנימין מורמשלטיין שבסרט הוא איש רהוט, משוכנע בעצמו, ידען ולא מתנצל. לאחר המלחמה הועמד לדין על ידי הצ'כים בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, וזוכה. בארץ נתקל בדחיה ובעוינות, ולפיכך בחר שלא לקבוע כאן את ביתו. מורמלשטיין היה ידוע בגטו כ"רשע", עקשן, עומד על שלו, מוכן לשחק לכאורה לידי הנאצים כדי לעשות כל שביכולתו להצלת הגטו, ובכך גם להצלת עצמו. הוא לא מציג את עצמו כמושיע או כשליח לדבר מצווה, אלא מודה במפורש במניעים מעורבים: גם טובת אחיו היהודים היתה לנגד עיניו, וגם טובתו שלו. היו לו מספר הזדמנויות להגר מאוסטריה, בה נולד וחי עד המלחמה, ולחמוק בכך מציפורני הנאצים, והוא בחר שלא. בכנות הוא מודה שלא רק הרגשת שליחות ההצלה פיעמה בו (הוא היה פעיל מאוד בהגירתם של יהודים אחרים כשעוד ניתן היה), אלא גם תחושת הרפתקנות. מכיוון שהוא לא מתיפייף, הוא מצטייר בראיונות כאיש ישר, שבאמת מאמין שגם אם לא תמיד פעל כשורה (עד כמה שניתן לאפיין "כשורה" בתנאי הכאוס הגיהינומי), תמיד פעל מתוך מטרה להציל. או כמו שהוא אומר: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם". כך, לדוגמא, בתשובה לשאלה למה שיתף פעולה עם הנאצים בבואם להפוך את המקום ל"גטו לראווה", הוא אומר: קיבלתי עוד עצים לבנות מיטות, קיבלתי זכוכיות לאטום חלונות. לא הייתי צריך לקחת ולהיטיב את תנאי תושבי הגטו? ובנוסף, כל עוד הביאו הנאצים מבקרים לראות את "מתנת הפיהרר ליהודים", היה סיכוי שהגטו לא יושמד. היה שווה לשתף פעולה כדי להשיג יום ועוד יום של חיים.

יש בדבריו של מורמלשטיין קטעים פרובוקטיביים. כמו שלעצמו הוא מתיחס כ"לא צדיק", כך הוא אומר כי היהודים שנרצחו לא היו קדושים. קדושים מעונים כן, קדושים לא. יהיו שיתרעמו על כך. הוא מספר שכשנקבעו רשימות עשרת אלפים המגורשים לאושוויץ באוקטובר 1944, היו אנשים בעלי השפעה שניסו למחוק את מקורביהם מן הרשימה. מורמלשטיין הורה שמי שיבקש למחוק שם, יצטרך להוסיף את שמו שלו. בציניות הוא אומר: "עד כדי כך ואהבת לרעך כמוך לא היה קיים". הוא מעביר ביקורת על הדרך בה התנהל משפט אייכמן, לדוגמא על שלא הצליחו להוכיח שאייכמן השתתף באורח פעיל בליל הבדולח, וכן על קביעתה של חנה ארדנט בדבר הבנאליות של הפשע. על אייכמן הוא אומר כי היה השטן בהתגלמותו, תחבלן, רמאי, דאג לקופה פרטית. רוב הזמן הוא מדבר בעניניות, כמעט בלי רגש. בנקודה זו בסרט הוא מתיז את המילים "השטן בהתגלמותו" בשנאה.

שאלת ראשי המועצות תשאר מן הסתם שנויה במחלוקת. יש הרואים בהם פושעי מלחמה, יש הרואים בהם דון-קישוטים שניצבו באומץ מול הנאצים. לפעמים היחס אליהם תלוי במי שמספר עליהם. כשקראתי את הספר המצוין "אדלשטיין נגד הזמן" מאת רות בונדי, אודות ראש המועצה יעקב אדלשטיין, יכולתי ממש להבין אותו ולרחם עליו (אדלשטיין נשלח לאושוויץ עם משפחתו, לאחר שהואשם בסיוע ליהודים להמלט מטרייזנשטט, ונרצח ביריה). את רומקובסקי תיעבתי, גם בגלל שהצטייר כרודף כוח שעלה לגדולה, ואולי גם בגלל הספר המתועב "מלך היהודים". קסטנר, שעשה תפקיד דומה במידה מסוימת, הצטייר לי כארוגנטי, אולי בגלל הסרט. מורמלשטיין מיטיב להיות המספר של עצמו: הוא שובה לב, יש לו חוש הומור מריר, והוא מתאר היטב את הדילמות שבפניהן ניצב. קשה, אולי בלתי אפשרי, לשפוט.

הסרט משלב בין הראיונות מ-1975 לצילומים מטרייזנשטט (וממקומות אחרים המוזכרים בסרט) שנעשו בשנים האחרונות. ברובם לנצמן מופיע בחזית התמונה, מספר על ארועים שקרו (בקטע מצמרר במיוחד הוא מספר על הוצאתו להורג של פאול אפשטיין, ראש המועצה שאחרי אדלשטיין ולפני מורמלשטיין), או מקריא קטעים מספרו של מורמלשטיין. לפעמים השילוב עובד יפה, לפעמים הוא תמוה. כך, לדוגמא, בדקות הפתיחה, לנצמן ניצב על רציף רכבת, ומנסה לדבר, אבל הרכבות החולפות מפריעות. דקות ארוכות אנו רואים רכבת אחרי רכבת: ברור מה האפקט שהוא מנסה ליצור, אבל התוצאה מהלכת שעמום. באמצע הסרט בערך יש קטע ארוך, שבו חזן בוינה קורא את תפילת כל נדרי ואחריה קדיש. ההפוגה הארוכה הזו לא תורמת דבר לסרט. לטעמי ניתן היה להסתפק בקדיש. את "שואה" לא ראיתי, אבל קראתי את הספר. הספר המיוחד הזה כולל אך ורק תמליל של הסרט, ללא שום הסבר או דברי קישור, והאפקט מהמם. בדקות הראשונות של הסרט חשבתי שהייתי מעדיפה ספר מן הסוג ההוא על פניו. בהמשך, למעט קטעים "קולנועיים" מסוימים, לא שבתי לחשוב כך.

לנצמן יצר סרט המתבסס בעיקר על טקסט מדובר ונקרא. האפקטים החזותיים מעטים, והוא נמנע כמעט לגמרי מצילומים מאותם ימים. תמונות מחיי הגטו מוצגות באמצעות ציורים שציירו אמנים שנכלאו בו, וכמו כן מוצגים קטעים מן הסרט המבוים של הנאצים, סרט עליז של חיים טובים, מלווה במוסיקה שמחה של צ'ייקובסקי.

אין ערוך לחשיבותו של הסרט כמתעד וכעד. מעבר לעדות המרתקת של מורמלשטיין, לנצמן מרחיב ברקע ההיסטורי לדברים, ומאיר ארועים שנותרו עלומים למחצה, כמו הנסיון הנאצי להקים שמורה יהודית על אדמת פולין (ליד העיירה ניסקו) מיד עם כיבוש פולין בספטמבר-אוקטובר 1939.

השאלה שנשאל מורמלשטיין שוב ושוב, בחשדנות ובחוסר אמון, היא כיצד קרה שהוא ראש המועצה היחיד ששרד. גם לנצמן לוחץ בנקודה זו. למורמלשטיין תשובות רבות. הוא רואה עצמו כשחרזדה, זו שהיו לה סיפורים רבים לספר, וכך ניצלה. כמוה היה עליו לספר שוב ושוב את סיפור הגטו, בעיקר לספר עליו בתקופת קיומו לנציגי הצלב האדום ולמבקרים אחרים, כדי להבטיח שיוסיף להתקיים. הוא רואה עצמו גם כסנשו-פנשה: בעוד אחרים נלחמו בטחנות רוח, הוא עמד בשתי רגליו על האדמה, מחובר למציאות. כואב שדווקא משום שניצל נחשד בפשעים. אנחנו, כנראה, אוהבים את הגיבורים שלנו מתים.

בניגוד למצופה, הסרט מסתיים בצחוק. מורמלשטיין ממשיל עצמו לדינוזאור על הכביש המהיר, שכולם נתקלים בו ורוצים להפטר ממנו: הנאצים, שמנסים להמעיט בחומרת מעשיהם, יודעים שהוא יודע טוב מכולם מה באמת קרה ואיך. הניצולים אינם סולחים לו על מעמדו בתקופת הגטו. בעת עריכת הראיון היה מורמלשטיין בן שבעים, ובסיום הסרט הוא אומר: בדרך הטבע עוד מעט לא תהיה קיימת בעית מורמלשטיין. הדינוזאור ייעלם.

הרחבתי בתיאור תוכנו של הסרט, אך למעשה הבאתי רק מקצת ממנו. מומלץ מאוד להקדיש ארבע שעות, ולשמוע את הדברים כולם.

בשורה התחתונה: סרט חשוב ומרתק.

Le Dernier des Injustes

במאי: קלוד לנצמן

צרפת 2014

220 דקות

הייד פארק על ההדסון

פורסם לראשונה במרץ 2013

ביוני 1939, כשמלחמה איימה על אירופה, יצאו המלך ג'ורג' השישי ואשתו אליזבת לביקור בקנדה ובארה"ב. במהלך הביקור בילו סוף שבוע עם נשיא ארה"ב רוזוולט ורעייתו בבית אמו של הנשיא. המפגש בין הנשיא המשותק ברגליו והתוסס ברוחו למלך המגמגם והביישן הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרט. מטרת הביקור, על פי הסרט, היתה לבדוק אם האמריקאים יסכימו להושיט עזרה לאנגליה נגד הגרמנים. הנושא הזה נידון די בעקיפין, ונראה לי שההיבט שהסרט מנסה להדגיש הוא שליחסים בין-אישיים יש השפעה על המדיניות. שני האישים השונים כל-כך זה מזה הצליחו להתיידד כשנשארו לבדם, והחשדנות, בעיקר מצדו של המלך בהשפעת המלכה, הפכה עד מהרה לידידות. בפועל, כידוע, ארה"ב הצטרפה למאמץ המלחמתי רק אחרי שהותקפה על ידי היפנים בדצמבר 1941.

אמנם הביקור המלכותי עומד לכאורה במרכז העלילה, אבל דגש רב יותר ניתן לרומן של הנשיא עם דודנית רחוקה שלו, וברקע עם נשים נוספות. רוזוולט, אחד הנשיאים הפופולרים ביותר, היה הולל לא קטן. יחסיו עם אשתו אלינור עלו על שרטון בעקבות רומן שלו עם מזכירתה, והשניים חיו רוב הזמן בנפרד. ביל מוריי מגלם נשיא מקסים, שובה לב, שלא נותן למומו להפריע לו בשום דרך. בשל קסמו, ומן הסתם גם בשל מעמדו, נשים אהבו אותו, גם כשהתברר להן שהן לא היחידות בחייו, ושהוא משקר להן.

השילוב של שני הסיפורים הוא לדעתי בעוכריו של הסרט. במקום להתמקד הוא מתפזר, והתחושה הכללית היא של תפסת מרובה לא תפסת. מה שמחבר בין שני הסיפורים זו אישיותו של הנשיא, אבל לא די בכך כדי להדביק את מה שמתרחש על המסך לכדי עלילה מהודקת. לא ברור מה הסיפור המוביל – לדעתי הביקור המלכותי היה אמור לשמש בתפקיד הזה – והפקדת הובלת העלילה בידי הדודנית מקנה לה חוסר אמינות מסוים, כי הרי היא לא יכלה לדעת מה התרחש בחדרי-חדרים (שיחות בין המלך והמלכה, לדוגמא), ובכל זאת הוא מוצגת כמספר יודע-כל.

אפשר לתהות למה אנשים אוהבים לנפץ מיתוסים. רוזוולט, נשיא אהוב שנבחר לכהונתו ארבע פעמים (לפני שנחקק החוק שהגביל לשתי כהונות בלבד), שכיהן בתקופה תמימה יותר, חשופה פחות (רוב האמריקאים לא ידעו שהוא מרותק לכסא גלגלים), יכול היה, לטעמי, להשאר בגדר מיתוס, ולהזכר בזכות המהלכים משני-העולם שהוביל, לא בזכות ניאופיו. אבל לא זה נושא הסקירה.

משחק מעולה מחפה על חולשות הסרט: ביל מוריי (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקיד זה) כנשיא רוזוולט שהוא עוצמתי ורציני מצד אחד, וקל דעת ופוחח מצד שני; סמואל ווסט כמלך ג'ורג' השישי, אדם שהגיע למלכות רק משום שאחיו ויתר על הכתר, ונאבק כל חייו בגמגום` אוליביה קולמן כמלכה אליזבת, שלא רצתה בכלל להיות מלכה, אבל כשנישאה למלך לקחה את תפקידה ואת אחריותה בשיא הרצינות – שלושה אלה מפגינים משחק מעולה, ונתמכים בצוות שחקנים מוצלח. אהבתי גם את המוסיקה ברוח השנים בהן מתרחש הסרט.

הסרט מוגדר בפרסומים כדרמה קומית, ונראה לי שזו הגדרה הולמת. שני הסיפורים המובילים – סיפור האהבה והמפגש המדיני – דרמטיים, אבל התנהלות הסרט היא ברובה קומית. שני הצדדים האלה משתלבים יפה יחד, כשההפוגות הקומיות אינן מרדדות את הדרמה, והדרמה אינה מדכאת את הקומיות.

בשורה התחתונה: אפשר לראות, בעיקר בזכות המשחק המעולה.

Hyde Park on Hudson

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: ביל מוריי, לורה לייני, סמואל ווסט

ארה"ב 2012

94 דקות

ג'אנגו ללא מעצורים

פורסם לראשונה בינואר 2013

ג'אנגו הוא עבד שחור בארה"ב של 1858. בדרכו משוק העבדים אל אדונו החדש, כשהוא כבול ברגליו אל עבדים נוספים, משתנה מזלו. צייד ראשים גרמני מחלץ אותו מידי הסוחרים, משום שהוא זקוק לעזרתו בזיהוי פושעים מבוקשים. צייד הראשים, ד"ר שולץ קר הרוח, יורה לפרנסתו במבוקשים, ומקבל פרס כספי תמורת גופותיהם. הוא מעניק לג'אנגו את חרותו, והופך אותו לשותפו. לג'אנגו יש מטרה אחרת לגמרי בחייו: בעקבות נסיון בריחה שלו ושל אשתו, הם נענשו – נוסף על עונשים פיזיים – בהפרדה לנצח. כל אחד מהם נמכר לאדון אחר, ובתנאי חייהם באותם ימים, משועבדים ונתונים לשרירות ליבו של כל לבן, לא היה להם סיכוי להתאחד. החברות הלא צפויה עם צייד הראשים מעניקה לג'אנגו הזדמנות לנסות לאתר את אשתו.

קצת חששתי לצפות בסרט, בשל חיבתו הידועה ברבים של הבמאי לאלימות מופרזת. חלקו הראשון של הסרט הפיג את חששותי. יותר מכל הוא הזכיר לי סרטים מבית מדרשם של האחים כהן, עם ההומור המוזר, הצילום הנוטה לחום, המבטא הדרומי. למען האמת, חשבתי שלא מן הראוי לטפל בנושא העבדות בהומור שכזה. הבוקר קראתי דברים שאמר ספייק לי, ואני יכולה להבין מאיפה הם נובעים: "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה, היא היתה שואה". יחד עם זאת, לי הודה שלא יצפה בסרט, ואני חושבת שהסתמכות על טריילרים שמציגים את הפנים המשעשעות של העלילה עושה עם הסרט עוול. בכל פעם שהסרט עוסק בהתעללות בעבדים, הוא עושה זאת ברגש ובאופן אמין ביותר שאינו חס על הצופה. בקטעים האלה ההומור מפנה את מקומו לכאב ולזעם.

בהמשך הסרט, בקרשנדו מתעצם, האלימות גוברת עד לפיצוץ, פשוטו כמשמעו. מבחינתי האישית, כל קרבות היריות עם מזרקות הדם לא הזיזו לי. אוטומטית שכנעתי את עצמי שזה רק סרט, ולא עצמתי עינים. כאב לי, והיה לי קשה לצפות בסצנות ההתעללות, משום שהן מתארות מעשים נוראים שאכן ארעו.

מצד אחד הסרט לוקה בפלקטיות בתיאור כמה מן הדמויות, בעיקר של הלבנים. מצד שני הוא מציג מגוון מעניין ומעורר מחשבה של דמויות העבדים. דוגמא בולטת הוא סטיבן, משרתו של בעל מטעים, המזדהה לחלוטין עם אדונו ונאמן לו לגמרי עד כדי התאכזרות אל עבדים אחרים (לא יכולתי שלא לחשוב על תופעת הקאפו). ברקע חשבתי על ספריה של טוני מוריסון, שבעיני המשמעות העמוקה ביותר שלהם היא בהסברת הטראומה ארוכת הטווח של צאצאי העבדים, שנים רבות אחרי שהעבדות הפכה להיסטוריה. כשהתיאורים שקראתי בספרות העוסקת בעבדות ("שורשים", "חמדת", "עבד אמריקאי", אם להזכיר כמה) לובשים על המסך פנים ודם ודמעות, עוצמת הטראומה נתפסת באופן מוחשי ביותר.

יש לציין לטובה משחק מעולה של כריסטוף וולץ, המגלם את דמותו של ד"ר שולץ, ושל סמואל ל. ג'קסון בתפקיד העבד המזדהה עם בעליו. לידם משחקים היטב גם ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, וליאונרדו די קפריו כבעל עבדים. המוסיקה והאפקטים הקוליים טובים מאוד, עד כדי צמרמורת (כשנביחות כלבים צמאי דם שחור, לדוגמא, מהדהדות ממקומות שונים באולם), והצילום הנודד בין חום מדכא לצבעוניות משובבת תורם לאוירה המשתנה של הסרט.

הערת שוליים: לדעתי נכון יותר היה לתרגם את שם הסרט ל"ג'אנגו ללא כבלים". מעצורים דווקא יש לו, כשכמעט לכל אורך העלילה – עד לבוא מסע הנקמה – הוא נאלץ לעצור את רגשותיו כדי לא להסגיר את עצמו.

בשורה התחתונה: סרט ראוי מאוד לצפיה.

Django Unchained

במאי: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף וולץ, ג'יימי פוקס, ליאונרדו די קפריו, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון

ארה"ב 2012

165 דקות

שלום למלכה

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות

סיפור מלכותי

פורסם לראשונה בספטמבר 2012

קרולינה מתילדה, נסיכה אנגלית, נשלחה בשנת 1766 לדנמרק להנשא למלך. היא יצאה לדרך עם חלומות רומנטים, ומצאה עצמה נשואה לחולה נפש (סבורים שהמחלה שלקה בה היתה סכיזופרניה). המלך, כריסטיאן השביעי, היה טיפוס ילדותי, נתון למצבי רוח ולהתקפי כעס. הוא היה קשור לכלבו יותר מלאשתו, והעדיף בילוי בבתי זונות על פני כל פעילות אחרת.

(במאמר מוסגר אציין שבשלב הזה בסרט נטיתי לגלגל עיניים, כי חששתי שהוא עומד להיות סאגה מייגעת על האומללות בכלוב זהב. בהמשך התבדיתי).

כריסטיאן השביעי, בשל אופיו ומחלתו, לא באמת שלט בדנמרק. את השלטון ניהלה מועצה, שהוא שימש לה חותמת גומי. ברקע פעלה אמו החורגת שחתרה תחתיו במטרה להמליך במקומו את אחיו החורג.

בשנת 1768, בעת שהמלך סייר באירופה ובריאותו התרופפה, הובא לפניו רופא גרמני בשם שטרונזה. הרופא הצליח להקל על מצבו הפיזי של המלך, ובין השניים נוצרו יחסים קרובים שהקלו גם על מצבו הנפשי. בעקבות המפגש המוצלח הוחלט למנות את שטרונזה לרופא החצר. מי שדחפו את המינוי היו שני אצילים שסר חינם, ובקשו דרך עקיפין להגיע שוב לעמדת השפעה.

שטרונזה, בנו של כומר, נחשף במהלך לימודיו לרעיונות הנאורות וההשכלה, והפך לאתאיסט. אירופה של אותם ימים, ודנמרק בכלל זה, סבלה מבעיות חברתיות חמורות, שנבעו בין השאר מן הפער העצום בין שכבת האצילים הנהנתנית ומעמד הצמיתים המיוסר. שטרונזה היה ער מאוד לעוול, ושאף למצוא דרכים לתקן אותו. בזכות השפעתו הרבה על המלך הוא הצליח להביא לפיזורה של המועצה, והפך לשליט בפועל של דנמרק. כריסטיאן, שהיה קודם חותמת גומי של המועצה, הפך להיות עושה דברו של שטרונזה.

שטרונזה שלט בדנמרק במשך תקופה של כשישה-עשר חודשים. בתקופה זו הוא פרסם למעלה מאלף צווים, חלקם מהפכנים ביותר, כמו ביטול עינויים בבתי כלא, קיצור יום עבודה ועוד. הוא ביטל כמה מוסדות, פיטר אנשי שררה, ובאופן כללי פעל כמכבש, גם במקומות שמן השכל הישר היה לנהוג בהם בעדינות יתרה. לא פלא שרכש לו שונאים רבים.

מה שבסופו של דבר היווה את הטריגר לנפילתו, לפחות על פי הסרט, היה הרומן שניהל עם המלכה. למרות ידידותו עם המלך, למרות שהיה ברור שהשניים מסתכנים במוות אם ייתפסו, הפכו יחסיהם לסוד גלוי, והביאו לכליונם. קל יותר היה להתפס לחטא המוסרי כדי להפליל את שטרונזה מאשר למהלכים החברתיים שהוביל.

יותר בשל הסיפור הפוליטי-חברתי, ופחות בשל הרומן האסור, הסרט מרתק. הוא מתחיל קטוע, ומתרכז בנישואים הכושלים של בני המלוכה, אבל מהר מאוד מתרחבת העלילה, וההעמקה בדמויות המפתח ובשאלות החברתיות מושכת מאוד לצפיה. אמנם הסוף הרע ידוע מראש, ובכל זאת יש כעין מתח באוויר וציפיה לסוף טוב יותר.

אחרי הסרט מיהרתי לחפש פרטים נוספים ברשת, וגיליתי להפתעתי שקרולינה מתילדה היתה בסך הכל בת חמש-עשרה כשנישאה, ובת עשרים וארבע במותה. אם במהלך הסרט "כעסתי" עליה בגלל הסיכון שברומן, כשהתברר לי שמדובר בילדונת הראיה שלי השתנתה, והיה לי מאוד צר עליה. כמו כן הובהרו לי כמה פרטים בנוגע להתנהלותו של שטרונזה: מסתבר שגם כפיו לא היו נקיות, בניגוד למצטייר בסרט: הוא לקה במינויי קרובים, ונטל לעצמו ולעוזרו משכורות מנופחות מקופת הציבור המדולדלת. בלהיטות הנלהבת שלו ליישם מהפכה חברתית, הוא עשה יותר מדי משגים. מעניין מאוד לקרוא מידע נוסף בעקבות הסרט, ואני מאוד מעריכה סרטים (וספרים) שמגרים להעמקה נוספת.

בפסטיבל ברלין 2012 זכה הסרט בפרס התסריט ובפרס השחקן הראשי על תפקיד המלך. המשחק שלו אכן מרשים, וגם השחקנים האחרים עושים עבודה אמינה.

בשורה התחתונה: סרט תקופתי מוצלח

En kongelig affære

במאי: ניקולאי ארסל

שחקנים: מדס מיקלסן, אלישיה ויקאנדר, מיקל בו פולסגארד

דנמרק / שבדיה 2012

137 דקות

באפלה

פורסם לראשונה באפריל 2012

"באפלה" הוא סיפורם האמיתי של יהודים שהסתתרו במשך כארבעה-עשר חודשים בתעלות הביוב של לבוב, בנסיון להציל את חייהם מפני הנאצים, ושל ליאופולד סוחה, הפולני שהציל אותם. הספר מבוסס על ספרה של קריסטינה חיגר- קרן, שהיתה ילדה בת שבע כשמשפחתה ירדה לחפש מסתור בתעלות.

שמעתי לראשונה על הסרט כשהיה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר (יחד עם "הערת שוליים" הישראלי). החלטתי שארצה לראות אותו אחרי שקראתי ראיון מרגש עם ילדיו של פאבל, אחיה של קריסטינה. השניים, אגב, היו נוכחים בהקרנה המיוחדת, יחד עם שני צאצאים נוספים של הניצולים, כאורחי השגרירות הפולנית.

היתה לי לאורך כל הסרט תחושה מסוימת של אי נוחות, ומיד אסביר מדוע. אבל קודם לכן אקדים ואומר כי למרות ההסתיגות זהו לדעתי סרט חובה. חובה ללמוד ולהכיר את השואה, חובה לספר את גבורתם של חסידי אומות העולם, חובה לתת פה לניצולים ולאלה שלא שרדו – הסרט עושה את כל אלה. הוא מרגש, הוא סרט שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שההקרנה מסתימת, הוא גורם לנו לחשוב על קדושת החיים, על חברות, על שמירה על כבוד האדם בכל תנאי, על אומץ. העובדה שהוא מספר סיפור שארע באמת, מוסיפה לו מבחינתי יתר משמעות. לאמינות של הסרט תורמת גם הבחירה להשתמש בשפות שדוברו על-ידי גיבוריו, כלומר פולנית, יידיש, גרמנית ואוקראינית. הצילומים בתעלות ממחישים היטב את המחנק, את החשכה, כמעט אפשר להריח את הצחנה.

הנה ההסתיגות: הסרט מעמיד זה מול זה את סוחה, שמתחיל כנוכל קטן ומסיים כגיבור, מול קבוצת יהודים כפוית טובה ומסוכסכת. סוחה מקסים, נפש חופשיה, רגיש. היהודים בוגדים זה בזה, רבים על אוכל, ואף פעם לא אומרים תודה. למען הסר ספק, אני לגמרי בעד האדרת דמותו של סוחה – הוא בהחלט ראוי לכך. ואני גם בעד הצגת היהודים כבני אדם, לא כקדושים נרדפים. זה לא פוגע בזכרם, נהפוך הוא. בראיון עם ילדיו של פאבל נכתב במפורש מפיו של סבם שהיו סכסוכים בתוך קבוצת היהודים: היה מוזר אם לא היו, בהתחשב בתנאים הלא-אנושיים שבהם חיו. אבל הסרט מקצין מדי את הקצוות. כך, לדוגמא, סוחה מוצג כגיבור יחיד, בעוד מסתבר שהיו אנשים שסייעו לו, והם אינם מוזכרים בסרט. היהודים לא היו יכולים להתקיים כקבוצה אם לא היו מוצאים דרך לחיות יחדו, לוותר זה לזה, לחמול זה על זה. אבל רגעי החסד האלה אינם נוכחים בסרט, והרגעים הכמעט יחידים מסוג זה שהבמאית בחרה להציג הם בין גברים לנשים, והם כמעט תמיד מתבטאים בסקס. קצת צהבהב בעיני. כתוביות הסיום מבטאות גם הן את ההעמדה הזו של היחיד הטוב מול הקבוצה שבה כאילו אין משמעות ליחידים: אין בהן התיחסות, שבעיני היא מתבקשת מאליה, למה שהתרחש בשנים הבאות לגבי כל אחד מהניצולים. מופיעה רק כתובית אחת שמספרת שהיהודים ששרדו בתעלות היגרו לישראל, לארה"ב ולאירופה. ההתיחסות האינדיבידואלית היחידה היא לילדה, משום שהסרט מתבסס על ספרה. באשר לסוחה, אחת הכתוביות הראשונות מספרת שנהרג כשנתים אחרי שחרור לבוב, כשניסה להציל את בתו ממשאית רוסית. האולם כולו השמיע אנחת צער.

אבל בשורה התחתונה: תשכחו מההסתיגות, ולכו לראות את הסרט. הוא עשוי היטב, ויותר מזה – הוא חשוב.

Leopold Socha ואשתו מגדלנה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכן גם עוזרו של סוחה, Stefan Wroblewski, ואשתו

In Darkness W ciemnosc

במאית: אניישקה הולנד

שחקנים: בנו פורמן, יואכים פול אסבוק, מריה שרדר, ורוניקה רוזטי, רוברט ויצ'קייביץ'

פולין 2011

144 דקות