שעתו האחרונה של מר קול

מיכאל קול עומד להכנס לכלא. כשהוא מגיע אל השער, הוא נאלץ להמתין זמן ממושך מחוץ לחומה, בשל ארוע שמתרחש בפנים. שיחת טלפון מפתיעה מספרנית בספריה המשפטית מטלטלת אותו, ואת השעה שהוא מעביר לבדו בהמתנה לקריאה להכנס, הוא מנצל לשיחות טלפון נסערות. מן השיחות אנו לומדים כי מיכאל הוא עורך-דין, שהמשפט האחרון גרם לו להסתבך עם השופט, לאבד את רשיונו ולהשפט למאסר, וחמור מזה – לקוחו התאבד. אותה שיחה מפתיעה חשפה מידע חשוב שיכול לטהר את הלקוח, ומיכאל מנסה נואשות לקשור את כל הקצוות כדי להניע משפט חוזר. תוך כדי נסיון להסדיר את העניינים לפני שיידרש לגשת לשער הכלא, הוא נאלץ להתמודד עם תוצאות התנהלותו המקצועית והאישית במהלך השנים

"שעתו האחרונה של מר קול" הוא – למעט מספר דמויות המגיחות לרגעים – הצגת יחיד של אוהד שחר, שקיבל תסריט כתוב כהלכה על ידי יהושע סובול, ומצליח במשחק אמין להחזיק את הסרט כולו. הצופים אינם שומעים את הדוברים מן הצד השני של הקו, למעט מספר משפטי מפתח שכמו מושמעים מעל החומה. הפוגה קומית קלה מספק קולה של עובדת הכלא, שמשעשעת את עצמה בהאזנה לשיחות.

הנושא המרכזי, כפי שמתברר, הוא ביורוקרטיה שלטונית ומשפטית מושחתת. לא במקרה מוזכר בשיחה הראשונה עם הספרנית יוזף ק' של קפקא. מיכאל מרגיש מבולבל, אבוד מול כוחות גדולים ממנו. המילה פרנואיד עולה שוב ושוב, כשבדלי מידע מטלטלים אותו בין אמון לחשד. אם כי ההזדהות הטבעית היא עם הלוחם בטחנות הרוח, השחקן מצליח להציג דמות מורכבת שמעוררת אהדה ודחיה גם יחד.

בשונה מתיאטרון, שהוא סטטי יחסית ומוגבל במספר השחקנים, בסרט אין גבול לאפשרויות. הבחירה ליצור סרט שמגביל עצמו למקום אחד ולדמות אחת היא בלתי צפויה, וקצת התקשיתי להמנע מלצפות ל"אקשן". יחד עם זאת, הסרט מסתיים בתוך 80 דקות, לפני שהמלל האינטנסיבי מתחיל להכביד, והתסריט והמשחק גוברים על הקושי.

מעניין, שונה וראוי לצפיה.

במאי: דורון ערן

ישראל 2019

שחקן: אוהד שחר

80 דקות

מסתור

בדרך הביתה אחרי הסרט ניסינו להבין מה התרחש שם. ברור שהעלילה תיארה מבצע מורכב וממודר, ששום מילה שנאמרה לא היתה אמת, ושאיש לא היה מי שהתיימר להיות, אבל ניסינו לפצח מי נגד מי, ובעיקר להסביר את תמונות הסיום. זו היתה שיחה עם הרבה "כן, אבל…" ו"רגע…" ו"מצד שני…", עד שגיבשנו תסריט (או שהתייגענו). מכיוון שאני לא אוהבת עניינים בלתי מפוענחים, מיהרתי לקרוא את הסיפור שעליו מבוסס הסרט, "החוליה" מאת שולמית הראבן, בתקווה למידע נוסף. מתברר שלבד מן הליבה של סוכנת מוסד הנשלחת לשמור על משת"פית לבנונית, אין הרבה קשר עלילתי בין השניים, כך שלא מצאתי תשובה לשאלות הספציפיות. לעומת זאת, כשקראתי את משפט הסיום של הפרק החמישי בסיפור חשתי משועשעת, שכן גיליתי כי חוסר הוודאות והערפול אינם נחלת הצופים בלבד, אלא גם נחלת הדמויות שבעלילה: "הסרט נגמר, אמר אבנר במרירות, ואני עדיין לא מבין מה קרה כאן".

נעמי היא סוכנת מוסד שחוותה אובדן ופרשה זמנית מן השירות. גד, בכיר במוסד, משכנע אותה לקבל על עצמה משימה שאמורה להיות קצרה ונטולת סיכונים. בדירת מסתור בגרמניה שיכן המוסד סוכנת לבנונית שנחשפה. כדי להגן עליה היא הוברחה מלבנון, ועברה ניתוח פלסטי לשינוי מראה פניה. בתקופת החלמה בת שבועיים נעמי מתבקשת לשהות בחברתה ולהשגיח עליה.

שתי נשים צעירות, זרות זו לזו, מוצאות עצמן סגורות בדירה אחת ביחידות. למרות שהלבנונית, המזדהה בשם הבדוי מונה, עבדה למען ישראל, היא רואה עצמה לבנונית נאמנה, והישראלים בפיה הם תמיד "אתם", לא "אנחנו". הזרות, אם כך, היא לא רק בין שתי הנשים, אלא גם בין כל מה שהן מייצגות זו בעיני זו. הסרט משחק יפה על הזיגזג שבין ריחוק לכמיהה לתמיכה, בין עוינות אידאולוגית למשיכה אישית. הקשר בין השתים מעמיק כשהן מזהות זו אצל זו את היחס לאמהוּת, כמיהה חוצת אומות וגבולות. בינתים, מחוץ לדירה מתנהלים משחקי חתול ועכבר ומקח וממכר בין המוסד וחיזבאללה ומתווכים שונים, וגורמים אישיים מתערבים עם גורמים פוליטיים לקלחת של מזימות.

איזון מוצלח נשמר בסרט בין הצד ה"רך" של הקשר ההדדי בין שתי הנשים, לבין צד האקשן הדינמי של פעילות הביון, וניכרת מגמה זהירה לא להכנס לנושאים פוליטיים וערכיים של טוב ורע, צודק וטועה, למרות המטענים שהנשים נושאות. בתוך הדירה, כך לפחות נדמה רוב הזמן, יש להיבטים האישיים משקל מהותי הרבה יותר מאשר להיבטים המדיניים, ולמרות המתח והאימה היא מהווה מעין אי רגוע בעולם סוער. יחד עם זאת, כפי שנכתב למעלה, שום דבר אינו באמת כפי שהוא נראה.

למרבית השחקנים, למעט שתי הנשים, יוחדו תפקידים שוליים ופלקטיים. גולשיפטה פרהאני בתפקיד מונה מגלמת יפה דמות מסתורית, בלתי מפוענחת, קצת פאם פאטאל, רוב הזמן מיוסרת, לפעמים גנדרנית ומפתה. את עיקר הסרט נושאת נטע ריסקין, המגלמת בכשרון דמות מורכבת של אשה שהיא תערובת של רוך ושל פלדה.

נקודת התורפה של הסרט, בעיני, היא סיומו התלוש. יותר מדי קצוות נשארו בלתי מוסברים. אפשר לשער ולנחש ולדמיין מה התרחש מאחורי הקלעים של העלילה הגלויה, אבל הייתי שמחה למעט יותר "בשר" בסרט עצמו.

בשקלול המעלות והחסרונות, "מסתור" הוא חווית קולנוע סבירה.

במאי: ערן ריקליס

שחקנים: נטע ריסקין, גולשיפטה פרהאני, דורייד לידאווי

ישראל 2017

93 דקות

הלומים

"הלומים" נפתח ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. שני חברים מנוער, מפקד וקשר, שנקלעו עם יחידתם אל אש האויב, מבקשים אישור לסגת ונדחים. המפקד, מנשה, שולח את איל הקשר להודיע לחיילים להתחפר במקומם ולהתכונן לקרב. איל נהרג.

מכאן עוברת העלילה אל ההווה של הסרט, שש שנים אחר-כך. הצופה העירני יעשה את החשבון וימצא שמלחמת יום הכיפורים היא ארוע העומד להתרחש בעתיד הקרוב, והידיעה שמנשה ימצא עצמו שוב בשדה הקרב תרחף על העלילה כצל מאיים. בינתים, בשאננות של ימי הרגיעה, מנשה ומשפחתו חיים תחת צל אחר, צלו של הלם הקרב, שבאותה תקופה לא היה נושא לדיון פתוח ולטיפול מעמיק. מנשה הפך לגבר שתקן, מסוגר, רדוף סיוטים, שבשל חריגות בהתנהגותו הוא מכונה על ידי שכניו בתואר "משוגע". אשתו, דפנה, נאבקת לנהל חיים נורמלים, בודדה בתוך זוגיות לכאורה, מגינה על סודו של בעלה, מנסה להעניק ילדות נורמטיבית לבנם. שלומי בן העשר הגיע לגיל שבו אינו יכול להסתפק בסתגלנות ל"אבא הוא כזה", והוא מבקש בדרכו לתהות על קנקנו של אביו המנוכר ולרדת לסוד המועקה בה הוא שרוי.

הלם הקרב, בשונה מפציעה גלויה, אינו זוכה תמיד לאמפתיה ולהזדהות. כשדפנה פונה בצר לה אל ועדה צבאית בתחינה לעזרה, היא נתקלת באטימות, בחשדנות, ובעצה להתאזר בסבלנות. כשמנשה מנסה להשתיק את סיוטיו באמצעות צופר המכונית בעיצומו של לילה, נזרקות עליו ביצים. הוא עצמו, למרות שבתוכו הוא יודע עד כמה הוא נזקק לסיוע, מסרב להודות בכך בגלוי.

כוחו של הסרט נובע, בעיני, בעיקר ממשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים. עמוס תמם מיטיב לבטא את יסוריו כמעט בשתיקה, וכשהוא מנסה להתבטא המלים נחצבות ממנו בקושי רב. אדוה בולה במשחק מאופק מגלמת היטב את דמותה של האשה, שאמנם קיבלה את בעלה חי, אך הוא אינו האיש שאתו התחתנה, והיא מנווטת בין אהבה לתסכול, בין אמהות לנשיות, בין האב לבן, מנסה שוב ושוב להתכנס לנורמליות. רועי פינק המקסים משחק בטבעיות את תפקיד הילד, עדיין תמים אבל כבר סקרן לגבי סודותיהם של המבוגרים, עדיין ילדותי אבל כבר בוגר מכורח הנסיבות, ילד של אמא הכמֵה אל אבא. יפה היה בעיני האופן בו מעשיהם של השלושה שיקפו אלה את אלה, במחוות קטנות, בהבעות – שלושת קודקודיה של המשפחה, שלוש וריאציות של כאב.

בערך עד מחציתו של הסרט הייתי מסויגת מהמבנה של סצנות נפרדות, ומה שאני מכנה "קטעי אוירה" – צילום ממושך של הטנדר של מנשה מהאויר, השלושה נוסעים יחדיו בשתיקה, וכיוצא באלה – לא היו לטעמי. אני מבינה מה באו הקטעים האלה לשקף – לשתיקות יש ערך כמו למלים – וברור לי שריבוי הסצנות הנפרדות נועד להאיר את חיי השלושה מכיוונים שונים ולעבות את ההיכרות שלנו אתם, אבל אני מניחה שמכיוון שההעדפה האישית שלי היא למדיה הספרותית על פני הקולנועית, חשתי בחוסר הנפח התוכני והרגשי שמלים כתובות היו מעניקות לסיפור. אוהבי קולנוע אולי יחושו אחרת. מכל מקום, ככל שהסרט התקדם, הוא הפך רציף יותר, אינטנסיבי יותר, ולכן, לטעמי, טוב יותר.

"הלומים" הוא סרט חשוב בשל נושאו, מרגש בשל עלילתו, ואמין ונוגע בזכות שחקניו. בהחלט מומלץ.

במאים: סהר שביט וארז מזרחי

שחקנים: עמוס תמם, אדוה בולה, רועי פינק

ישראל 2017

110 דקות

מפריח היונים

פורסם לראשונה באפריל 2014

הסרט מתרחש בעיראק בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, ומתאר את חייה של הקהילה היהודית במקום. יהודים ישבו באזור החל מן המאה השישית לפנה"ס לאחר חורבן הבית הראשון. עם השנים ידעו עליות ומורדות ביחסיהם עם הקהילות האחרות ועם השלטונות. קץ הקהילה החל להסתמן בראשית שנות הארבעים עם הפרעות המכונות פרהוד, והקמתה של מדינת ישראל החריפה את מצבם של היהודים והאיצה את עזיבתם.

לפני כחודשיים קראתי לראשונה את "מפריח היונים" מאת אלי עמיר. התקשיתי להניח אותו מהיד, והוספתי להרהר בו גם כשעברתי לקרוא ספרים אחרים. כשבחרתי לצפות בסרט, הנחתי שעומק הדמויות ורוחב היריעה לא יוכלו לעבור בשלמותם אל המסך, ולדאבוני לא רק שלא עברו בשלמותם, אלא לא עברו כלל. כאבי שבספר הוא דמות מתפתחת מנער צעיר נטול דאגות לנער בוגר מודע לסביבתו ונוטל אחריות. כאבי שבסרט חד-מימדי לכל אורכו. הדילמות קורעות הלב שבפניהן עומדים יהודי עיראק בספר מקבלות בסרט ייצוג בלתי מספק. בספר יש נוכחות לאלימות שהיא חלק אינטגרלי מן העלילה, ובסרט היא ממותנת ללא הצדקה. ואפשר להוסיף ולתת דוגמאות כהנה וכהנה. התרשמתי שהכוונה היתה לתת כמה שיותר יצוג להתרחשויות שבספר, ובשל מגבלת זמן ניתן יצוג דל לסצנות רבות ונפרדות, שיצרו רצף של ארועים תלושים ושטחיים.

חבל, כי לרשות הסרט הועמד צוות של שחקנים טובים. למרות מגבלות התסריט רובם הפגינו משחק מעולה, מקצועי ומשכנע. הבחירה בשפתם של יהודי עיראק כשפת הסרט היא בחירה מוצלחת מאוד, שתורמת לאותנטיות ולאמינות. גם ההחלטה לסיים את הסרט עם יציאת משפחתו של כאבי לישראל, ולא להמשיך בתאור קורותיה בארץ, היא החלטה טובה בעיני. הפוטנציאל, אם כך, קיים, אבל חולשת התסריט ממוססת אותו.

בשורה התחתונה: קיראו את הספר המעולה. על הסרט אפשר לוותר.

במאי: נסים דיין

שחקנים: דניאל גד, יסמין עיון, אורי גבריאל, יגאל נאור, מנשה נוי, רון שחר, אהובה קרן

ישראל 2013

105 דקות