ג'אנגו ללא מעצורים

פורסם לראשונה בינואר 2013

ג'אנגו הוא עבד שחור בארה"ב של 1858. בדרכו משוק העבדים אל אדונו החדש, כשהוא כבול ברגליו אל עבדים נוספים, משתנה מזלו. צייד ראשים גרמני מחלץ אותו מידי הסוחרים, משום שהוא זקוק לעזרתו בזיהוי פושעים מבוקשים. צייד הראשים, ד"ר שולץ קר הרוח, יורה לפרנסתו במבוקשים, ומקבל פרס כספי תמורת גופותיהם. הוא מעניק לג'אנגו את חרותו, והופך אותו לשותפו. לג'אנגו יש מטרה אחרת לגמרי בחייו: בעקבות נסיון בריחה שלו ושל אשתו, הם נענשו – נוסף על עונשים פיזיים – בהפרדה לנצח. כל אחד מהם נמכר לאדון אחר, ובתנאי חייהם באותם ימים, משועבדים ונתונים לשרירות ליבו של כל לבן, לא היה להם סיכוי להתאחד. החברות הלא צפויה עם צייד הראשים מעניקה לג'אנגו הזדמנות לנסות לאתר את אשתו.

קצת חששתי לצפות בסרט, בשל חיבתו הידועה ברבים של הבמאי לאלימות מופרזת. חלקו הראשון של הסרט הפיג את חששותי. יותר מכל הוא הזכיר לי סרטים מבית מדרשם של האחים כהן, עם ההומור המוזר, הצילום הנוטה לחום, המבטא הדרומי. למען האמת, חשבתי שלא מן הראוי לטפל בנושא העבדות בהומור שכזה. הבוקר קראתי דברים שאמר ספייק לי, ואני יכולה להבין מאיפה הם נובעים: "העבדות באמריקה לא היתה מערבון ספגטי של סרג'יו ליאונה, היא היתה שואה". יחד עם זאת, לי הודה שלא יצפה בסרט, ואני חושבת שהסתמכות על טריילרים שמציגים את הפנים המשעשעות של העלילה עושה עם הסרט עוול. בכל פעם שהסרט עוסק בהתעללות בעבדים, הוא עושה זאת ברגש ובאופן אמין ביותר שאינו חס על הצופה. בקטעים האלה ההומור מפנה את מקומו לכאב ולזעם.

בהמשך הסרט, בקרשנדו מתעצם, האלימות גוברת עד לפיצוץ, פשוטו כמשמעו. מבחינתי האישית, כל קרבות היריות עם מזרקות הדם לא הזיזו לי. אוטומטית שכנעתי את עצמי שזה רק סרט, ולא עצמתי עינים. כאב לי, והיה לי קשה לצפות בסצנות ההתעללות, משום שהן מתארות מעשים נוראים שאכן ארעו.

מצד אחד הסרט לוקה בפלקטיות בתיאור כמה מן הדמויות, בעיקר של הלבנים. מצד שני הוא מציג מגוון מעניין ומעורר מחשבה של דמויות העבדים. דוגמא בולטת הוא סטיבן, משרתו של בעל מטעים, המזדהה לחלוטין עם אדונו ונאמן לו לגמרי עד כדי התאכזרות אל עבדים אחרים (לא יכולתי שלא לחשוב על תופעת הקאפו). ברקע חשבתי על ספריה של טוני מוריסון, שבעיני המשמעות העמוקה ביותר שלהם היא בהסברת הטראומה ארוכת הטווח של צאצאי העבדים, שנים רבות אחרי שהעבדות הפכה להיסטוריה. כשהתיאורים שקראתי בספרות העוסקת בעבדות ("שורשים", "חמדת", "עבד אמריקאי", אם להזכיר כמה) לובשים על המסך פנים ודם ודמעות, עוצמת הטראומה נתפסת באופן מוחשי ביותר.

יש לציין לטובה משחק מעולה של כריסטוף וולץ, המגלם את דמותו של ד"ר שולץ, ושל סמואל ל. ג'קסון בתפקיד העבד המזדהה עם בעליו. לידם משחקים היטב גם ג'יימי פוקס בתפקיד ג'אנגו, וליאונרדו די קפריו כבעל עבדים. המוסיקה והאפקטים הקוליים טובים מאוד, עד כדי צמרמורת (כשנביחות כלבים צמאי דם שחור, לדוגמא, מהדהדות ממקומות שונים באולם), והצילום הנודד בין חום מדכא לצבעוניות משובבת תורם לאוירה המשתנה של הסרט.

הערת שוליים: לדעתי נכון יותר היה לתרגם את שם הסרט ל"ג'אנגו ללא כבלים". מעצורים דווקא יש לו, כשכמעט לכל אורך העלילה – עד לבוא מסע הנקמה – הוא נאלץ לעצור את רגשותיו כדי לא להסגיר את עצמו.

בשורה התחתונה: סרט ראוי מאוד לצפיה.

Django Unchained

במאי: קוונטין טרנטינו

שחקנים: כריסטוף וולץ, ג'יימי פוקס, ליאונרדו די קפריו, סמואל ל. ג'קסון, קרי וושינגטון

ארה"ב 2012

165 דקות