שלום למלכה

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות