השורד האחרון

lonesurvivor1

פורסם לראשונה בפברואר 2014

"השורד האחרון" הוא סרט מלחמה המבוסס על מעשה שהיה, ושתואר בספרו של מרקוס לאטרל, Lone Survivor: The Eyewitness Account of Operation Redwing and the Lost . ארבעה מחיילי יחידת אריות הים של הצי האמריקאי, שהיו מוצבים באפגניסטן, נשלחו בשנת 2005 למבצע "כנפיים אדומות", שמטרתו היתה לחסל בכיר בטאליבן. המבצע כשל, ומן הארבעה שנשלחו רק אחד שרד. הסרט פותח בהווי האימונים המפרכים וכמעט בלתי אנושיים שהחיילים עוברים, ממשיך ביחסי החברות ביניהם, ועובר לתאר את המבצע שלב אחר שלב, החל בתדריך שלפני היציאה וכלה בהצלתו של השורד האחרון על ידי אפגנים מקומיים מתנגדי הטאליבן.

בדרך-כלל אני נרתעת מסרטים רוויי דם ופציעות ומוות. בסרט הזה ישבתי כל הזמן בעינים פקוחות. נראה לי שהסיבה לכך היא התחושה שהמראות הקשים האלה לא נועדו לזעזע בכוח, אלא באו לשקף מציאות. להבדיל מסרטי פעולה בדיוניים, שבהם תוצאות האלימות הן מעין אבזר תפאורה שנועד להמם, בסרט הזה המראות הם למעשה תיעוד. תרמו לכך גם המשחק המאופק, הצילום הריאלי, והאפקטים הקוליים שתקפו את החושים מכל עבר, והשרו הרגשה של הימצאות במקום ההתרחשות ממש.

מעבר לתיאור עובדתי של המבצע, הסרט מעלה סוגיות מוסריות מעניינות. לדוגמא: ארבעת החיילים נחשפו במקרה על ידי רועי צאן אפגנים. הם יכלו להרוג אותם ולהמשיך במשימה, או לשחרר אותם ולנסות לסגת. היתה הצדקה "מתמטית" להרוג אותם: האיש שאותו נשלחו לחסל היה אחראי ישיר למותם של עשרות נחתים אמריקאים, ויהיה אחראי למותם של רבים אחרים אם יישאר בחיים. מהו הערך של חיי שלושה רועים, שאחד מהם הוא כנראה איש טאליבן, מול החיים שיינצלו בעקבות החיסול? ובכל זאת החליט מפקדם של הארבעה לשחרר את הרועים ולסגת, ובלבד שלא לירות בשבויים בלתי חמושים. החלטה זו עלתה לו בחייו.

למרות אורכו של הסרט – כשעתים – הוא עבר מהר, וההתרשמות שלי היתה שרוב הקהל באולם היה מרותק כמוני.

הדמויות בסרט נושאות את שמותיהם של החיילים שהשתתפו בפועל בפעולה, הן בשטח והן בחמ"ל ובכוחות החילוץ. בסיום הסרט מוקרנות תמונותיהם של החיילים שנפלו – וכן תמונות של מרקוס ושל האיש שהציל אותו – וייאמר לזכותו של הקהל שהמתין בסבלנות ובשקט באולם עד אחרונת התמונות, ובכך חלק להם כבוד.

בשורה התחתונה: סרט פעולה מרתק.

Lone Survivor

במאי: פיטר ברג

שחקנים: מארק וולברג,  טיילור קיטש, אמיל הירש, בן פוסטר, קורי לארג', אריק באנה, עלי סולימאן

ארה"ב 2013

121 דקות

אבן הסבלנות

d790d791d79f-d794d7a1d791d79cd7a0d795d7aa-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-305x435

פורסם לראשונה ביולי 2013

הסרט "אבן הסבלנות" מבוסס על ספר באותו שם, שכתב מי שגם ביים את הסרט, עתיק רחימי. לא קראתי את הספר, אבל למקרא הפרק הראשון אני תוהה אם הספר לא נכתב מראש במחשבה על הסרט שיבוא בעקבותיו, שכן הוא כתוב בסגנון של הוראות בימוי. אם זהו אכן המקרה, אני מבינה כעת למה בכלל הוסרט הסרט הזה, שאלה שהטרידה אותי החל מכמה דקות לאחר תחילת הצפיה.

סרט המבוסס על ספר אף פעם אינו יכול להיות עמוק ומקיף כמו המקור. מצד שני הוא יכול להעשיר את העלילה בחוזקותיו הויזואליות. הסרט הזה מורכב מעשרה אחוז חזות ותשעים אחוז מונולוג. התוצאה משעממת ביותר. אין שום הצדקה למקם על המסך שחקנית אחת שלא חדלה לדבר בחצי לחשוש מונוטוני, מוקפת ממרחק בכמה לווינים לא משמעותיים. מונולוג עובד יפה בספר, שיכול להיות מסופר כולו בגוף ראשון. הוא עובד לא רע בתיאטרון מחוזק בהבעות ובמחוות. הוא לא עובד בכלל כאלמנט מרכזי בסרט.

הנה כמה פרטים על העלילה: בכפר אפגני עני מוכה מלחמה, אשה צעירה מוצאת עצמה מרותקת למשכבו של בעלה מחוסר ההכרה, שנפגע מקליע תועה. לראשונה בחייהם המשותפים היא יכולה לדבר אליו. כשהיה ער בקושי התייחס אליה, שהרי היא רק אשה שתפקידה לשמש אותו ולציית לו. מכיוון שאינו יכול להגיב, הוא משמש עבורה מעין "אבן סבלנות". לפי גרסת דודתה, המבוססת על אגדה מקומית, אפשר למצוא אבן ולספר לה את כל הסודות שאי אפשר לספר לאנשים אחרים. בבוא היום האבן תתרסק, ורק אז אפשר יהיה לחוות תחושת שחרור ולהתחיל לחיות באמת. בהדרגה היא מגוללת באוזני בעלה את כל סודותיה מאז הילדות ועד לארועים בעשר שנות נישואיהם. במקביל עליה לדאוג לשתי בנותיה, לנסות לשרוד בתוך ההפגזות, ולחמוק מגברים העלולים לאנוס אותה. אין הפתעות בסרט, הסודות די ברורים עוד לפני שהם מסופרים, וגם הסוף צפוי.

לא תענוג להיות אפגני, וגרוע עוד יותר להיות אשה אפגנית. לפחות את הפן הזה הסרט ממחיש יפה. פרט לכך אין לי הרבה דברים טובים לומר עליו. השחקנית גולשיפטה פרהאני יפיפיה, ונראה לי שיש לה כשרון, אבל לא ניתנה לה הזדמנות להפגין אותו בסרט החדגוני הזה.

בשורה התחתונה: משעמם.

سنگ صبور‎ Syngué sabour, pierre de patience

במאי: עתיק רחימי

שחקנית: גולשיפטה פרהאני

אפגניסטן 2012

102 דקות