"הלומים" נפתח ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. שני חברים מנוער, מפקד וקשר, שנקלעו עם יחידתם אל אש האויב, מבקשים אישור לסגת ונדחים. המפקד, מנשה, שולח את איל הקשר להודיע לחיילים להתחפר במקומם ולהתכונן לקרב. איל נהרג.
מכאן עוברת העלילה אל ההווה של הסרט, שש שנים אחר-כך. הצופה העירני יעשה את החשבון וימצא שמלחמת יום הכיפורים היא ארוע העומד להתרחש בעתיד הקרוב, והידיעה שמנשה ימצא עצמו שוב בשדה הקרב תרחף על העלילה כצל מאיים. בינתים, בשאננות של ימי הרגיעה, מנשה ומשפחתו חיים תחת צל אחר, צלו של הלם הקרב, שבאותה תקופה לא היה נושא לדיון פתוח ולטיפול מעמיק. מנשה הפך לגבר שתקן, מסוגר, רדוף סיוטים, שבשל חריגות בהתנהגותו הוא מכונה על ידי שכניו בתואר "משוגע". אשתו, דפנה, נאבקת לנהל חיים נורמלים, בודדה בתוך זוגיות לכאורה, מגינה על סודו של בעלה, מנסה להעניק ילדות נורמטיבית לבנם. שלומי בן העשר הגיע לגיל שבו אינו יכול להסתפק בסתגלנות ל"אבא הוא כזה", והוא מבקש בדרכו לתהות על קנקנו של אביו המנוכר ולרדת לסוד המועקה בה הוא שרוי.
הלם הקרב, בשונה מפציעה גלויה, אינו זוכה תמיד לאמפתיה ולהזדהות. כשדפנה פונה בצר לה אל ועדה צבאית בתחינה לעזרה, היא נתקלת באטימות, בחשדנות, ובעצה להתאזר בסבלנות. כשמנשה מנסה להשתיק את סיוטיו באמצעות צופר המכונית בעיצומו של לילה, נזרקות עליו ביצים. הוא עצמו, למרות שבתוכו הוא יודע עד כמה הוא נזקק לסיוע, מסרב להודות בכך בגלוי.
כוחו של הסרט נובע, בעיני, בעיקר ממשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים. עמוס תמם מיטיב לבטא את יסוריו כמעט בשתיקה, וכשהוא מנסה להתבטא המלים נחצבות ממנו בקושי רב. אדוה בולה במשחק מאופק מגלמת היטב את דמותה של האשה, שאמנם קיבלה את בעלה חי, אך הוא אינו האיש שאתו התחתנה, והיא מנווטת בין אהבה לתסכול, בין אמהות לנשיות, בין האב לבן, מנסה שוב ושוב להתכנס לנורמליות. רועי פינק המקסים משחק בטבעיות את תפקיד הילד, עדיין תמים אבל כבר סקרן לגבי סודותיהם של המבוגרים, עדיין ילדותי אבל כבר בוגר מכורח הנסיבות, ילד של אמא הכמֵה אל אבא. יפה היה בעיני האופן בו מעשיהם של השלושה שיקפו אלה את אלה, במחוות קטנות, בהבעות – שלושת קודקודיה של המשפחה, שלוש וריאציות של כאב.
בערך עד מחציתו של הסרט הייתי מסויגת מהמבנה של סצנות נפרדות, ומה שאני מכנה "קטעי אוירה" – צילום ממושך של הטנדר של מנשה מהאויר, השלושה נוסעים יחדיו בשתיקה, וכיוצא באלה – לא היו לטעמי. אני מבינה מה באו הקטעים האלה לשקף – לשתיקות יש ערך כמו למלים – וברור לי שריבוי הסצנות הנפרדות נועד להאיר את חיי השלושה מכיוונים שונים ולעבות את ההיכרות שלנו אתם, אבל אני מניחה שמכיוון שההעדפה האישית שלי היא למדיה הספרותית על פני הקולנועית, חשתי בחוסר הנפח התוכני והרגשי שמלים כתובות היו מעניקות לסיפור. אוהבי קולנוע אולי יחושו אחרת. מכל מקום, ככל שהסרט התקדם, הוא הפך רציף יותר, אינטנסיבי יותר, ולכן, לטעמי, טוב יותר.
"הלומים" הוא סרט חשוב בשל נושאו, מרגש בשל עלילתו, ואמין ונוגע בזכות שחקניו. בהחלט מומלץ.
במאים: סהר שביט וארז מזרחי
שחקנים: עמוס תמם, אדוה בולה, רועי פינק
ישראל 2017
110 דקות
סקירות סרטים 