הלומים

fgdgdfg_g

"הלומים" נפתח ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. שני חברים מנוער, מפקד וקשר, שנקלעו עם יחידתם אל אש האויב, מבקשים אישור לסגת ונדחים. המפקד, מנשה, שולח את איל הקשר להודיע לחיילים להתחפר במקומם ולהתכונן לקרב. איל נהרג.

מכאן עוברת העלילה אל ההווה של הסרט, שש שנים אחר-כך. הצופה העירני יעשה את החשבון וימצא שמלחמת יום הכיפורים היא ארוע העומד להתרחש בעתיד הקרוב, והידיעה שמנשה ימצא עצמו שוב בשדה הקרב תרחף על העלילה כצל מאיים. בינתים, בשאננות של ימי הרגיעה, מנשה ומשפחתו חיים תחת צל אחר, צלו של הלם הקרב, שבאותה תקופה לא היה נושא לדיון פתוח ולטיפול מעמיק. מנשה הפך לגבר שתקן, מסוגר, רדוף סיוטים, שבשל חריגות בהתנהגותו הוא מכונה על ידי שכניו בתואר "משוגע". אשתו, דפנה, נאבקת לנהל חיים נורמלים, בודדה בתוך זוגיות לכאורה, מגינה על סודו של בעלה, מנסה להעניק ילדות נורמטיבית לבנם. שלומי בן העשר הגיע לגיל שבו אינו יכול להסתפק בסתגלנות ל"אבא הוא כזה", והוא מבקש בדרכו לתהות על קנקנו של אביו המנוכר ולרדת לסוד המועקה בה הוא שרוי.

הלם הקרב, בשונה מפציעה גלויה, אינו זוכה תמיד לאמפתיה ולהזדהות. כשדפנה פונה בצר לה אל ועדה צבאית בתחינה לעזרה, היא נתקלת באטימות, בחשדנות, ובעצה להתאזר בסבלנות. כשמנשה מנסה להשתיק את סיוטיו באמצעות צופר המכונית בעיצומו של לילה, נזרקות עליו ביצים. הוא עצמו, למרות שבתוכו הוא יודע עד כמה הוא נזקק לסיוע, מסרב להודות בכך בגלוי.

כוחו של הסרט נובע, בעיני, בעיקר ממשחק משובח של שלושת השחקנים הראשיים. עמוס תמם מיטיב לבטא את יסוריו כמעט בשתיקה, וכשהוא מנסה להתבטא המלים נחצבות ממנו בקושי רב. אדוה בולה במשחק מאופק מגלמת היטב את דמותה של האשה, שאמנם קיבלה את בעלה חי, אך הוא אינו האיש שאתו התחתנה, והיא מנווטת בין אהבה לתסכול, בין אמהות לנשיות, בין האב לבן, מנסה שוב ושוב להתכנס לנורמליות. רועי פינק המקסים משחק בטבעיות את תפקיד הילד, עדיין תמים אבל כבר סקרן לגבי סודותיהם של המבוגרים, עדיין ילדותי אבל כבר בוגר מכורח הנסיבות, ילד של אמא הכמֵה אל אבא. יפה היה בעיני האופן בו מעשיהם של השלושה שיקפו אלה את אלה, במחוות קטנות, בהבעות – שלושת קודקודיה של המשפחה, שלוש וריאציות של כאב.

בערך עד מחציתו של הסרט הייתי מסויגת מהמבנה של סצנות נפרדות, ומה שאני מכנה "קטעי אוירה" – צילום ממושך של הטנדר של מנשה מהאויר, השלושה נוסעים יחדיו בשתיקה, וכיוצא באלה – לא היו לטעמי. אני מבינה מה באו הקטעים האלה לשקף – לשתיקות יש ערך כמו למלים – וברור לי שריבוי הסצנות הנפרדות נועד להאיר את חיי השלושה מכיוונים שונים ולעבות את ההיכרות שלנו אתם, אבל אני מניחה שמכיוון שההעדפה האישית שלי היא למדיה הספרותית על פני הקולנועית, חשתי בחוסר הנפח התוכני והרגשי שמלים כתובות היו מעניקות לסיפור. אוהבי קולנוע אולי יחושו אחרת. מכל מקום, ככל שהסרט התקדם, הוא הפך רציף יותר, אינטנסיבי יותר, ולכן, לטעמי, טוב יותר.

"הלומים" הוא סרט חשוב בשל נושאו, מרגש בשל עלילתו, ואמין ונוגע בזכות שחקניו. בהחלט מומלץ.

במאים: סהר שביט וארז מזרחי

שחקנים: עמוס תמם, אדוה בולה, רועי פינק

ישראל 2017

110 דקות

בסתר

insecret1

פורסם לראשונה ביוני 2014

תרז נולדה באפריקה לאב ספן צרפתי ולאם לא ידועה. כשהאם נפטרה, אביה הביא את הילדה לבית אחותו, מאדאם ראקן, בכפר צרפתי. תרז, שהתרגלה לחיי חופש, נאלצה מעתה לחלוק את חייה עם דודתה הקפדנית ועם קאמי, בן דודתה החולני. שעמום ודממה וטיפול בחולה היוו את שגרת ימיה. כששני הצעירים התבגרו הם הפכו לזוג נשוי. עבור קאמי הנישואין היו התפתחות טבעית. עבור תרז היה זה פתרון של אין ברירה. אביה נפטר, ונערה צעירה בצרפת של המאה ה-19, בעלת מוצא מפוקפק, לא יכלה לקוות לעתיד טוב יותר מזה הגלום בנישואי נוחות. אהבה ותשוקה לא היו חלק מן ה"עסקה".

בניגוד לחוסר הברירה של תרז, לקאמי, כגבר וכבן תפנוקים, ניתנה האפשרות לבחור. הוא קץ בחיי הכפר, ושאף למשרה עצמאית בפריז. הדודה רכשה חנות ודירה בסמטה פריזאית, והשלושה עברו אל העיר. קאמי השתלב בעבודה שלא הלהיבה אותו, ומצא לעצמו פיצוי בטיולים בעיר ובביקורים בגן החיות. חייה של תרז, לעומת זאת, התנהלו בין החנות שבקומה הראשונה לדירה שבקומה השניה, שתיהן אפלוליות וטחובות. בימי חמישי בערב התארחו בדירה ארבעה ידידים למשחק דומינו. כשקאמי צירף לחבורה חבר נוסף, חלה תפנית בחייה של תרז. לורן, צעיר בריא, תאב חיים, מחוספס, הלהיב את דמיונה של תרז, והשניים הפכו נאהבים. מה יעשו עם קאמי? איך יממשו את אהבתם כשתרז נשואה? מכאן ואילך לא אמשיך בתיאור העלילה כדי להמנע מספוילרים.

"בסתר" מבוסס על ספרו של אמיל זולא "תרז ראקן", ועל מחזה מאת ניל בל שנכתב על פי הספר. לקראת הסרט עשיתי "שעורי בית", וקראתי את "תרז ראקן". מצד אחד הסתכנתי באכזבה מן הסרט, כי קשה להעביר ספר בשלמותו למדיה הקולנועית. מצד שני דווקא הייתי סקרנית לראות את הסרט על רקע ההיכרות עם היצירה המקורית. לשמחתי לא התאכזבתי. אמנם הסרט אינו מכיל את הניואנסים הקטנים של הספר, אך הוא בנוי כעלילה רציפה, מציג את הארועים המרכזיים, ומאפשר הבנה של מה שמתרחש בנפשם של הגיבורים. הספר, בעיקר בחלקו השני, מתרחש ברובו מתחת לפני השטח. יש בו ארועים משמעותיים ודרמטיים, אך לב העלילה הוא מה שקורה בנפש פנימה ומוביל אל אותם ארועים. שילוב של משחק טוב ובחירה מוצלחת של פרטי העלילה שהועברו אל הסרט, יוצר סרט ברור, שגם בלי גיבובי מילים והסברים מאפשר הצצה אל המניעים הנפשיים.

סיומו של הסרט שונה מהותית מסיומו של הספר. הפתרון שתרז ולורן מוצאים לתסבוכת בה הם נתונים זהה בשתי המדיות, אבל בעוד בספר הפתרון מונע לחלוטין מגורמים פנימיים שבין שניהם בלבד, בסרט נוסף אלמנט חיצוני בעל משקל. בכך מתפספסת הכוונה של זולא כשכתב את הספר. כבודו של זולא במקומו מונח, אבל אפשר לכבד גם את הבחירה של יוצרי הסרט. האלמנט הנוסף משתלב יפה בעלילה, ומעניק תוספת דרמה.

השחקנים מפגינים משחק טוב. בעיקר נהניתי ממשחקה של ג'סיקה לאנג כמאדאם ראקן. פרק נכבד בספר מוקדש לתיאור רגשותיה, כשהיא משותקת ואילמת בעקבות שבץ. השחקנית מיטיבה להביע רגשות אלה באמצעות מחוות מינימליות ובאמצעות עיניה שמדברות במקומה. שלושת השחקנים הצעירים מבצעים את תפקידיהם של תרז, קאמי ולורן בצורה משכנעת. ארבעת השחקנים שמשחקים את האורחים הקבועים בימי חמישי מספקים מעין הפוגה קומית בעלילה, שהיא רובה ככולה קודרת ואפלה. לעומת זאת לא אהבתי את המוסיקה, שהיתה שתלטנית מדי, ולפעמים ניתן לה קול על חשבון המשחק.

בשורה התחתונה: סרט ראוי לצפיה

In Secret

במאי: צ'רלי סטרטון

שחקנים: אליזבת אולסון, ג'סיקה לאנג, אוסקר איזק, טום פלטון

ארה"ב 2014

106 דקות

אני עצמי ואמא שלי

d790d7a0d799-d7a2d7a6d79ed799-d795d790d79ed790-d7a9d79cd799-d7a4d795d7a1d798d7a8-d794d7a1d7a8d798-305x438

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

שלגי הקילימנג'רו

300px-les_neiges_du_kilimandjaro_he

פורסם לראשונה בנובמבר 2012

מישל ומארי-קלייר הם אנשים שמחים בחלקם. מישל עובד במפעל בנמל מרסיי, ומארי-קלייר עובדת כעוזרת בית אצל מספר קשישים. יש להם שני ילדים ושלושה נכדים, יש להם חברים טובים – בעיקר אחותה של מארי-קלייר, דניס, ובעלה ראול, שהוא חבר ילדות של מישל – ויש להם קשר של שיתוף ואחווה זה עם זה. הם חיים את חייהם הצנועים בשלווה ובאהבה, ולמרות שאינם נהנים משפע כלכלי הם מגדירים את עצמם כבורגנים, אנשים שהצליחו בחיים. כשהמפעל נקלע לקשיים, מישל, הפעיל בארגון הפועלים, נחלץ עם חבריו להצלתו. הם מחליטים לערוך הגרלה, שתוצאותיה יהיו פיטורי עשרים אנשים ששמותיהם יעלו בגורל. מישל, מתוקף מעמדו בארגון, אינו חייב לכלול את עצמו בהגרלה, אבל בוחר שלא ליהנות מזכויות יתר, ומוצא עצמו מחוסר עבודה. גם השינוי השלילי הזה אינו מערער את שלוות בני הזוג. הם כמעט ואינם מתלוננים, מישל מעסיק את עצמו בטיפול בנכדים ובעבודות בית, והמצוקה שנקלעו אליה מובעת כמעט במרומז בלבד.

כשמישל ומארי-קלייר חוגגים יום נישואין, המשפחה והחברים מעניקים להם טיול לטנזניה לרגלי הקילימנג'רו, כולל מדריך צמוד וכסף למימון הוצאותיהם. בסצנה מרגשת מתחילים הנכדים לשיר את שירו של פסקל דנל,Les Neiges du Kilimandjaro, ובהדרגה מצטרפים אליהם עשרות אורחי המסיבה (ועד עכשו השיר לא יוצא לי מהראש )

המעין-אידיליה משתבשת בשל שוד מזוין. כשמישל ומארי-קלייר שקועים במשחק קלפים עם דניס וראול, פורצים לבית שני רעולי פנים, גורמים למישל פריקת כתף, מכניסים את דניס לטראומה שממנה לא תשתחרר ימים רבים, ובאיומי אקדח שודדים את כרטיסי הטיסה ואת כספי הטיול, וכן כרטיסי אשראי שאותם הם מנצלים מיידית למשיכת מזומנים. כמה ימים אחר-כך מישל מצליח לגלות שאחד השודדים הוא עובד לשעבר במפעל, שפוטר יחד אתו. מכיוון שהוא עדיין כועס ופגוע, הוא מחליט להסגיר את הבחור למשטרה. מאוחר יותר, אחרי שניתנת לו הזדמנות לשוחח עם הבחור, ולאחר שהוא מתוודע למצוקה האמיתית שהצעיר שרוי בה (הוא מטפל לבדו בשני אחיו למחצה לאחר שהוריהם נטשו אותם), הוא מבקש לבטל את התלונה, אבל גלגלי הצדק כבר החלו לנוע, והבחור עומד בפני תקופת מאסר ממושכת.

אחד מצירי העלילה מכאן ואילך הוא הדרך בה מתמודד כל אחד מן הארבעה עם השלכות השוד. מישל שמבקש לסלוח, מארי-קלייר שמנסה לסייע לילדים שנותרו לבדם, דניס שלא מצליחה להשתחרר מהחרדות, וראול שכועס מאוד וסבור שהשודד ראוי לעונש החמור שיוטל עליו. ההתמודדויות השונות, והדינמיקה שהן יוצרות בין הארבעה, מעניינות מאוד לצפיה.

אבל מעבר להתמודדות הפרטית, הנושא האמיתי בסרט הוא הערבות ההדדית, הסולידריות, האחווה, טוב הלב. החל מהגרלת הפיטורים וכלה בפתרון שבני הזוג מוצאים עבור הילדים, הסרט נוגע שוב ושוב ב"סוציאליזם" במובן הנקי של המושג. מישל מרבה לצטט את ז'ורס, ובני הזוג בדרכם הצנועה מחפשים את הדרך הנכונה לשלב בין צרכי הקיום היומיומיים המעשיים לבין אידיאלים חברתיים שאולי על חלקם אבד איכשהו הכלח בעולם הקפיטליסטי. המסר של אחריות אישית וטוב לב מועבר באורח ברור ביותר. אין דרך אחרת.

המילה הראשונה שעלתה בדעתי עם סיום הסרט היתה "מקסים". הדמויות ברובן מקסימות, המסר מקסים, אופן סיפור העלילה מקסים. לשם התואר הזה יש להוסיף גם "מרגש". הדמויות נוגעות ללב, הן הדמויות החיוביות לגמרי, כמו מישל הערכי והמצפוני, והן הדמויות שסוטות מדרך הישר, כמו כריסטוף השודד. לפעמים החיוביות השופעת נראית מוגזמת, כמו בדמותם המושלמת של אחיו של כריסטוף, אבל מכיוון שהמסר הוא חום ואהבה יש לחיוביות הזו מטרה וסיבה מתקבלות על הדעת.

אהבתי מאוד את הדרך בה הסיפור מוגש. יש בסרט איזון נאה של דרמה עם הפוגות קומיות, כך שלמרות הנושא הכבד נשמעו לעתים קרובות קולות צחוק באולם. המשחק של מרבית השחקנים ראוי לשבח, ומעל כולם מתנשא לדעתי ז'אן פייר דארוסן, המגלם ברגישות ובתבונה את דמותו של מישל.

על-פי הקרדיטים, "שלגי הקילימנג‘רו" מבוסס על פואמה מאת ויקטור הוגו. לצערי איני דוברת צרפתית, וקריאת התרגום של גוגל מייגעת. להנאת דוברי הצרפתית, הנה קישור לפואמה.

בשורה התחתונה: סרט רגיש בעל מסר הראוי לתשומת לב. מומלץ בהחלט.

Les Neiges du Kilimandjaro

בימוי: רובר גדיגיאן

שחקנים: ז'אן-פייר דארוסן, אריאן אסקריד, ז'ראר מיילן, מרלין קנטו

צרפת 2011

107 דקות