הכובש

פורסם לראשונה במאי 2012

אתחיל מהשורה התחתונה: "הכובש" הוא סרט צרפתי לצרפתים (ולפרנקופילים). אסביר בהמשך.

הסרט נפתח ב-6 במאי 2007, יום הבחירות לנשיאות צרפת. ניקולא סרקוזי, אחד המועמדים, מוטרד הרבה פחות מתוצאות הבחירות והרבה יותר מן השאלה אם אשתו, ססיליה, תבוא אתו להצביע, ותתייצב לצדו כשיוקראו התוצאות.  מכאן הסרט חוזר אחורה אל השנים 2002 עד 2007, מאז שהנשיא שיראק מינה את סרקוזי לשר הפנים ועד לבחירות לנשיאות. מפעם לפעם חוזרת העלילה אל יום הבחירות, ואל סרקוזי המתקשר שוב ושוב אל אשתו בנסיון לשכנע אותה להגיע לקלפי.

סרקוזי לא היה מועמד טבעי לנשיאות צרפת. כבן של מהגר היה עליו לדחוף את עצמו במלוא המוטיבציה קדימה, כדי להיות צרפתי יותר מצרפתי. בנוסף, סבל מרגשי נחיתות בשל קומתו הנמוכה (1.65מ'), שכפיצוי עליה פיתח אגו מגלומני ששירת היטב את האמביציה האדירה שדחפה אותו להוכיח את עצמו שוב ושוב. על פי הסרט, הוא סבל משנאה ומקנאה מצד פוליטיקאים אחרים, כולל הנשיא וראש הממשלה, שניסו בדרכים כשרות ולא כשרות להפיל אותו.

אין ספוילרים בסרט: סרקוזי נבחר לנשיא, ססיליה עזבה אותו.

"הכובש" הוא לדעתי בראש וראשונה סרט פוליטי, העוסק בתככים ובלכלוך שמאחורי הקלעים, באינטריגות, באינטרסים הצרים (מתי, עם כל ההתעסקות הזו, יש לפוליטיקאים זמן וכוח להתעסק במה שחשוב באמת, במה שבשבילו נבחרו – לא ברור). הבמאי דווקא סבור שהדגש בסרט אחר, וכך הוא אומר: " בזה בעצם עוסק הסרט – לאו דווקא בסרקוזי או בפוליטיקה צרפתית או בפוליטיקה בכלל, אלא במה שאנשים מפסידים ומרוויחים בדרך להשגת כוח". אם זה המסר שהוא ניסה להעביר, לדעתי הוא לא הצליח בכך. הסרט מזגזג בין הפוליטי לאישי, ולא מצליח להעמיק באף אחד מהם. ופה ההסבר לקביעה שבפתיחת הסקירה הזו: הקהל הצרפתי אולי אינו זקוק להעמקת יתר. הוא בקיא בפרטים, יודע מה התרחש על פני השטח, ויתכן שההצצה הזו אל מאחורי הקלעים אינה זקוקה אצלו להסברים. מי שאינו בקיא ברקע מקבל סרט קטוע, לא מוסבר, ולפיכך קצת תלוש ומקשה על ההתחברות עם המתרחש בו.

לקושי של הצופה הזר מוסיף המבנה של הסרט. הוא אינו ערוך כעלילה מתמשכת, אלא כאוסף של סצנות, רובן מורכבות מדיאלוגים קצרים. חסר מאוד מה שקורה בין הסצנות. יום אחד שיראק חושב שסרקוזי אינו מתאים להיות ראש ממשלה, ביום אחר הוא חושב אחרת. ברור שבדיאלוגים ביניהם הוא אינו מציג את יחסו האמיתי אל ה"גמד", כפי שהוא מכנה אותו שלא בפניו, אבל לא ברור מה בדיוק המניע מאחורי הדברים שהוא משמיע. אולי לצופה הצרפתי הדברים ברורים.

הסרט סובל, לדעתי, מתיאטרליות יתר. האנשים אינם מדברים, הם מציגים. הם זורקים ססמאות מנופחות לא רק בנאומים המוניים, אלא גם בשיחות פרטיות. התיאטרליות הזו מורידה מן האמינות של הסרט. לבמאי יש הסבר מדוע בחר במכוון בהעמדה כזו: "פוליטיקאים היום הם כמו שחקני תיאטרון. תחשוב על זה. מאפרים אותם, מספרים אותם ומלבישים אותם. כותבים להם את הנאומים, ואז הם עושים עליהם חזרות ובסופו של דבר מבצעים אותם מול קהל, בשעה שאור הזרקורים מכוון אליהם. זה לא הם שעומדים מולנו, אלא הייצוג שלהם. הכל אצלם מחושב ומנוהל כך שהדימוי שלהם יצליח לעורר אמון באנשים – ממש כאילו שהם היו כוכבי תיאטרון, או לצורך העניין שחקני קולנוע או מוזיקאים". נכון, אבל עדיין, לדעתי, הוא הפריז במוטיב הזה, והיה מקום לתמרן בין התיאטרלי למינורי במעברים בין הפוליטי לאישי. לדרמטיות היתר הזו תורמת גם המוסיקה השתלטנית. כך, לדוגמא, כשסרקוזי ממתין במתח לתוצאות הבחירות ולהחלטת אשתו, המוסיקה מתגברת והופכת חדה יותר, מתאימה לסרט מתח היצ'קוקי. בשלבים מסוימים המוסיקה משתלטת על הדיבור. מוסיקה, לדעתי, צריכה להשתלב בסרט, לא לקחת את ההובלה.

בשל הסצנות הקצרות של הדיאלוגים, ובשל התסריט הדליל, קשה להעריך את משחקם של השחקנים. לטעמי לא ניתן להם מספיק חומר לשחק אתו. בכל זאת, הסרט היה מועמד לשני פרסי סזר לשחקן הראשי ולשחקן המשנה.

למען האמת, כרבע שעה אחרי תחילת הסרט היו לי הרהורי פרישה. בהמשך, למרות המגרעות שציינתי קודם, בכל זאת התעורר בי ענין מסוים, ואף כי הסוף היה ידוע מראש רציתי לראות את הדרך אליו. לא נקשרתי אל אף אחת מן הדמויות, אבל סרקוזי בכל זאת הצליח לגעת מעט בליבי, בין השאר משום שראש הממשלה קיבל יצוג של הגיבור הרע, וממש התחשק לראות את סרקוזי מנפנף בנצחון מולו.

באולם נכח קהל של ארבעה (4) איש, מה שמן הסתם מבשר על אי הצלחתו הצפויה של הסרט בארץ. מכיוון שכאמור זהו סרט צרפתי לצרפתים, הסיבה לכך ברורה.

La Conquete

במאי: זבייה דורינגר

שחקנים: דניס פודלידס, ברנר לה-קוק, היפוליט ז'ירארדו, פלורנס פרנל

צרפת 2012

110 דקות