חשבון משותף

פורסם לראשונה במרץ 2013

סנדי ביגלו פטרסון, מנהל חשבונות שקט, בעל משפחה, מגלה יום אחד כי זהותו נגנבה. כרטיסי האשראי שלו נחסמים, המשטרה מאשימה אותו בפשעים שלא בוצעו על ידו, והמעסיק שלו עומד לפטר אותו בשל הסתבכויותיו דווקא כשניתנה לו הזדמנות להתקדם ולשפר את מצבו הכלכלי. לבקשתו, הוא מקבל אורכה לאתר את מי שבגינו חייו עומדים לההרס. על פי כמה רמזים הוא יוצא לפלורידה למצוד אחר האשם, שמתגלה דווקא כאשמה. דיאנה, בהנחה שזהו שמה האמיתי, היא נוכלת שמתמחה בין השאר בזיוף כרטיסי אשראי, והיא ניצלה את העובדה שסנדי הוא שם נשי כדי ללבוש את דמותו של פטרסון.

אין לי שום דבר טוב לומר על הסרט. העלילה קלושה, הדמויות שטחיות להחריד, הבדיחות הן ברמה של גן ילדים ("יו, תראו, השמנה התגלגלה על הכביש"), תפירת מהלך העלילה גסה ולא הגיונית, והמשחק ירוד (לא ברור אם באשמת השחקנים, או משום שלא ניתן להם שום דבר בעל ערך לשחק אתו). לא הבחנתי באיכויות צילום מיוחדות שאפשר להתנחם בהן, ולא שמתי לב למוסיקת הרקע, כך שגם עליה אין לי מה לומר (אולי פרט לכך שלא הפריעה, וגם זו לטובה…). זהו סרט אמריקאי במובן הרע של המושג: הרעים רעים מאוד, וסופם מר, הטובים זוכים לאושר ולעושר, ואלה שהם רעים-כלפי-חוץ-אבל-בעלי-סיבה-טובה-להיות-כאלה, זוכים לגאולה ולהזדמנות לחיים טובים יותר, לא לפני שבאו על עונשם בגין חטאיהם, כך שכ-ו-ל-ם מרוצים.

תקראו לי אליטיסטית, אבל סרט ריקני שמספק בדוחק צחקוק פה ושם הוא בעיני בזבוז זמן. אם כבר לצאת מהבית ולנסוע לקולנוע, אז רק בשביל לזכות בחוויה איכותית, במשהו שלא ישאיר תחושת תיפלות. זה לא חייב להיות סרט מופת, יצירה חד-פעמית שתשאיר אותי מרוגשת ופעורת-פה, אבל בטח לא ההפך המוחלט. הסרט הזה הוא מעין פרק בסיטקום לא מוצלח, שהתארך הרבה מעבר למותר. אילו לא הייתי מחויבת לכתוב סקירה, לא הייתי נשארת באולם עד סוף ההקרנה.

למען ההגינות אוסיף שהסרט זוכה להצלחה קופתית מרשימה בארצות הברית, ועלה למקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים בשבוע האחרון של פברואר 2013. אולי הזכיה של מליסה מקארתי באמי בשנה שעברה מושכת קהל, אולי הפנים הנאות עד מאוד של ג'ייסון בייטמן. אין לי הסבר הגיוני להצלחה הזו.

בשורה התחתונה: סרט חלש שיישכח במהרה – אין סיבה ללכת לקולנוע.

 

Identity Thief

במאי: סת' גורדון

שחקנים: ג'ייסון בייטמן, מליסה מקארתי

ארה"ב 2013

90 דקות