אחרון הלא צדיקים

פורסם לראשונה בינואר 2014

"אחרון הלא צדיקים" הוא הכינוי שמכנה את עצמו בנימין מורמלשטיין, מי שהיה האחרון שעמד בראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט, והיחיד מבין ראשי המועצות ששרד את השואה. קלוד לנצמן ראיין אותו ברומא בשנת 1975 במסגרת עבודתו על "שואה", אך בסופו של דבר בחר לא להכליל את הראיון בסרט. כעת יצר סרט חדש שהראיון הזה עומד במרכזו.

בנימין מורמשלטיין שבסרט הוא איש רהוט, משוכנע בעצמו, ידען ולא מתנצל. לאחר המלחמה הועמד לדין על ידי הצ'כים בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, וזוכה. בארץ נתקל בדחיה ובעוינות, ולפיכך בחר שלא לקבוע כאן את ביתו. מורמלשטיין היה ידוע בגטו כ"רשע", עקשן, עומד על שלו, מוכן לשחק לכאורה לידי הנאצים כדי לעשות כל שביכולתו להצלת הגטו, ובכך גם להצלת עצמו. הוא לא מציג את עצמו כמושיע או כשליח לדבר מצווה, אלא מודה במפורש במניעים מעורבים: גם טובת אחיו היהודים היתה לנגד עיניו, וגם טובתו שלו. היו לו מספר הזדמנויות להגר מאוסטריה, בה נולד וחי עד המלחמה, ולחמוק בכך מציפורני הנאצים, והוא בחר שלא. בכנות הוא מודה שלא רק הרגשת שליחות ההצלה פיעמה בו (הוא היה פעיל מאוד בהגירתם של יהודים אחרים כשעוד ניתן היה), אלא גם תחושת הרפתקנות. מכיוון שהוא לא מתיפייף, הוא מצטייר בראיונות כאיש ישר, שבאמת מאמין שגם אם לא תמיד פעל כשורה (עד כמה שניתן לאפיין "כשורה" בתנאי הכאוס הגיהינומי), תמיד פעל מתוך מטרה להציל. או כמו שהוא אומר: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם". כך, לדוגמא, בתשובה לשאלה למה שיתף פעולה עם הנאצים בבואם להפוך את המקום ל"גטו לראווה", הוא אומר: קיבלתי עוד עצים לבנות מיטות, קיבלתי זכוכיות לאטום חלונות. לא הייתי צריך לקחת ולהיטיב את תנאי תושבי הגטו? ובנוסף, כל עוד הביאו הנאצים מבקרים לראות את "מתנת הפיהרר ליהודים", היה סיכוי שהגטו לא יושמד. היה שווה לשתף פעולה כדי להשיג יום ועוד יום של חיים.

יש בדבריו של מורמלשטיין קטעים פרובוקטיביים. כמו שלעצמו הוא מתיחס כ"לא צדיק", כך הוא אומר כי היהודים שנרצחו לא היו קדושים. קדושים מעונים כן, קדושים לא. יהיו שיתרעמו על כך. הוא מספר שכשנקבעו רשימות עשרת אלפים המגורשים לאושוויץ באוקטובר 1944, היו אנשים בעלי השפעה שניסו למחוק את מקורביהם מן הרשימה. מורמלשטיין הורה שמי שיבקש למחוק שם, יצטרך להוסיף את שמו שלו. בציניות הוא אומר: "עד כדי כך ואהבת לרעך כמוך לא היה קיים". הוא מעביר ביקורת על הדרך בה התנהל משפט אייכמן, לדוגמא על שלא הצליחו להוכיח שאייכמן השתתף באורח פעיל בליל הבדולח, וכן על קביעתה של חנה ארדנט בדבר הבנאליות של הפשע. על אייכמן הוא אומר כי היה השטן בהתגלמותו, תחבלן, רמאי, דאג לקופה פרטית. רוב הזמן הוא מדבר בעניניות, כמעט בלי רגש. בנקודה זו בסרט הוא מתיז את המילים "השטן בהתגלמותו" בשנאה.

שאלת ראשי המועצות תשאר מן הסתם שנויה במחלוקת. יש הרואים בהם פושעי מלחמה, יש הרואים בהם דון-קישוטים שניצבו באומץ מול הנאצים. לפעמים היחס אליהם תלוי במי שמספר עליהם. כשקראתי את הספר המצוין "אדלשטיין נגד הזמן" מאת רות בונדי, אודות ראש המועצה יעקב אדלשטיין, יכולתי ממש להבין אותו ולרחם עליו (אדלשטיין נשלח לאושוויץ עם משפחתו, לאחר שהואשם בסיוע ליהודים להמלט מטרייזנשטט, ונרצח ביריה). את רומקובסקי תיעבתי, גם בגלל שהצטייר כרודף כוח שעלה לגדולה, ואולי גם בגלל הספר המתועב "מלך היהודים". קסטנר, שעשה תפקיד דומה במידה מסוימת, הצטייר לי כארוגנטי, אולי בגלל הסרט. מורמלשטיין מיטיב להיות המספר של עצמו: הוא שובה לב, יש לו חוש הומור מריר, והוא מתאר היטב את הדילמות שבפניהן ניצב. קשה, אולי בלתי אפשרי, לשפוט.

הסרט משלב בין הראיונות מ-1975 לצילומים מטרייזנשטט (וממקומות אחרים המוזכרים בסרט) שנעשו בשנים האחרונות. ברובם לנצמן מופיע בחזית התמונה, מספר על ארועים שקרו (בקטע מצמרר במיוחד הוא מספר על הוצאתו להורג של פאול אפשטיין, ראש המועצה שאחרי אדלשטיין ולפני מורמלשטיין), או מקריא קטעים מספרו של מורמלשטיין. לפעמים השילוב עובד יפה, לפעמים הוא תמוה. כך, לדוגמא, בדקות הפתיחה, לנצמן ניצב על רציף רכבת, ומנסה לדבר, אבל הרכבות החולפות מפריעות. דקות ארוכות אנו רואים רכבת אחרי רכבת: ברור מה האפקט שהוא מנסה ליצור, אבל התוצאה מהלכת שעמום. באמצע הסרט בערך יש קטע ארוך, שבו חזן בוינה קורא את תפילת כל נדרי ואחריה קדיש. ההפוגה הארוכה הזו לא תורמת דבר לסרט. לטעמי ניתן היה להסתפק בקדיש. את "שואה" לא ראיתי, אבל קראתי את הספר. הספר המיוחד הזה כולל אך ורק תמליל של הסרט, ללא שום הסבר או דברי קישור, והאפקט מהמם. בדקות הראשונות של הסרט חשבתי שהייתי מעדיפה ספר מן הסוג ההוא על פניו. בהמשך, למעט קטעים "קולנועיים" מסוימים, לא שבתי לחשוב כך.

לנצמן יצר סרט המתבסס בעיקר על טקסט מדובר ונקרא. האפקטים החזותיים מעטים, והוא נמנע כמעט לגמרי מצילומים מאותם ימים. תמונות מחיי הגטו מוצגות באמצעות ציורים שציירו אמנים שנכלאו בו, וכמו כן מוצגים קטעים מן הסרט המבוים של הנאצים, סרט עליז של חיים טובים, מלווה במוסיקה שמחה של צ'ייקובסקי.

אין ערוך לחשיבותו של הסרט כמתעד וכעד. מעבר לעדות המרתקת של מורמלשטיין, לנצמן מרחיב ברקע ההיסטורי לדברים, ומאיר ארועים שנותרו עלומים למחצה, כמו הנסיון הנאצי להקים שמורה יהודית על אדמת פולין (ליד העיירה ניסקו) מיד עם כיבוש פולין בספטמבר-אוקטובר 1939.

השאלה שנשאל מורמלשטיין שוב ושוב, בחשדנות ובחוסר אמון, היא כיצד קרה שהוא ראש המועצה היחיד ששרד. גם לנצמן לוחץ בנקודה זו. למורמלשטיין תשובות רבות. הוא רואה עצמו כשחרזדה, זו שהיו לה סיפורים רבים לספר, וכך ניצלה. כמוה היה עליו לספר שוב ושוב את סיפור הגטו, בעיקר לספר עליו בתקופת קיומו לנציגי הצלב האדום ולמבקרים אחרים, כדי להבטיח שיוסיף להתקיים. הוא רואה עצמו גם כסנשו-פנשה: בעוד אחרים נלחמו בטחנות רוח, הוא עמד בשתי רגליו על האדמה, מחובר למציאות. כואב שדווקא משום שניצל נחשד בפשעים. אנחנו, כנראה, אוהבים את הגיבורים שלנו מתים.

בניגוד למצופה, הסרט מסתיים בצחוק. מורמלשטיין ממשיל עצמו לדינוזאור על הכביש המהיר, שכולם נתקלים בו ורוצים להפטר ממנו: הנאצים, שמנסים להמעיט בחומרת מעשיהם, יודעים שהוא יודע טוב מכולם מה באמת קרה ואיך. הניצולים אינם סולחים לו על מעמדו בתקופת הגטו. בעת עריכת הראיון היה מורמלשטיין בן שבעים, ובסיום הסרט הוא אומר: בדרך הטבע עוד מעט לא תהיה קיימת בעית מורמלשטיין. הדינוזאור ייעלם.

הרחבתי בתיאור תוכנו של הסרט, אך למעשה הבאתי רק מקצת ממנו. מומלץ מאוד להקדיש ארבע שעות, ולשמוע את הדברים כולם.

בשורה התחתונה: סרט חשוב ומרתק.

Le Dernier des Injustes

במאי: קלוד לנצמן

צרפת 2014

220 דקות

אני עצמי ואמא שלי

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

תרז

פורסם לראשונה במרץ 2013

תרז, בת למשפחה אריסטוקרטית, נישאת לברנאר, אריסטוקרט אף הוא, שיועד לה עוד בהיותה ילדה. בפרסומת לסרט נאמר: "מרומן אצילים גולש הסרט לסיפור של ניסיון רצח, של אשמה, של עוצמה נשית ושחרור, המגיעים בדרך נועזת ולא צפויה". אין ספק שזה מה שהסרט מנסה לומר. האם הוא מצליח? לדעתי,  לא.

מסקרן אותי לקרוא את הספר שעליו מבוסס הסרט – "תרז דסקרו" מאת פרנסואה מוריאק. מהיכרותי עם הסופר, הוא הופך כל אבן בנסיון לחקור את נפש גבוריו. אי אפשר לתרגם חקירה שכזו לסרט, ואולי כאן שורש הבעיה.

הסרט נפתח בסצנה מילדותן של תרז ושל אן, חברתה הטובה שהיא גם אחותו של ברנאר. התמונה שופעת צחוק ושמחת חיים, ועומדת בניגוד לכל מה שבא אחריה. למרבה הצער הסרט (הקטוע מדי בשלב זה) לא מנסה להסביר את הפער שבין השמחה ההיא לקדרות הבוגרת. בסצנה השניה בסרט תרז המאורסת מטיילת שלובת זרוע עם ברנאר, והיא מדברת בכובד ראש, ולכאורה מרצונה החופשי וללא התנגדות פנימית, על התועלת שבנישואיהם (איחוד נכסים), ועל היות טובת המשפחה מעל הכל. היא מחייכת, נראית שלמה עם עצמה ועם חייה. לא ברור איך הפכה הילדה החופשיה ברוחה לבוגרת המקובעת במוסכמות. מן הסתם, התבגרות טבעית. יחד עם זאת נזרק רמז לגבי היות השינוי הזה לא לגמרי רצוי, והיא לא לגמרי שלמה אתו, כשהיא אומרת שהיא רוצה להנשא לברנאר כדי לשים סדר במחשבות המתרוצצות במוחה.

מכאן הכל הולך ומדרדר. תרז הופכת קודרת יותר ויותר, ומפנה כוחות הרס כלפי כל הסובבים אותה. היא בוגדת באן, מזניחה לגמרי את בתה, מחבלת ברכוש המשפחה, פוגעת בבריאותו של ברנאר עד כדי סיכון חייו, וכשהמשפחה תופסת סוף-סוף מה מתרחש מתחת לאפה ומענישה אותה, היא מפנה את כוחות ההרס כלפי עצמה, עד שהיא כמעט מתמוטטת פיסית.

הסרט מנסה להעביר אמירה על השפעת השעמום והחנק שבמוסכמות על נפשה של אשה צעירה, שכנראה לא מסוגלת ללכת בתלם. בפועל הוא מביא את סיפורה של אשה, שהיא מלכתחילה מעורערת, ואת הדרכים שבהן היא נותנת לנפשה המסוכסכת לפגוע בכל מי שסביבה. היו לה ברירות (מדובר בשנות ה-20 של המאה ה-20, לא בתקופות חשוכות יותר), והיא בחרה ברעה מכולן. עוצמה נשית? לא בסרט הזה. אין בסרט שום תהליך של הגשמה עצמית, של שחרור, של אמירה אישית ועצמאית של האשה. בשום שלב היא לא עושה דבר חיובי מיוזמתה, לא מתמרדת באופן שיביא לה תועלת אמיתית, אפילו לא מנצלת את ההזדמנות לחוות שינוי באמצעות אן. בסופו של הסרט היא זוכה לשחרור ולסוג של גאולה, אבל היא לא משיגה אותם בעצמה – בעלה הוא שמבין שאין טעם להחזיק אותה מנודה ומדוכאת רק כדי לשמור על חזות חיצונית מושלמת של המשפחה: בניגוד לאופיו ולחינוכו ולכל מה שהוא מאמין בו, הוא נותן לה חופש לפרוח בסביבה חדשה. אם כבר, זהו סרט על עוצמה גברית, לא כזו שמוקנית מכוח היותו "המין החזק", אלא מתוך גדלות נפש.

אודרי טוטו משחקת יפה אשה קשת לב, חמורת סבר, שלא באמת יודעת איך לנהוג ומה לעשות עם עצמה. אם היא אמורה לעורר רחמים, היא כושלת במשימה. לעומת זאת היא מצליחה ליצור דמות שמעוררת לתגובה רגשית של הצופים כלפיה (כל אחד ורגשותיו הוא), וכל הכבוד לה על כך. נהניתי גם מהמשחק המאופק של ז'יל ללוש המגלם את ברנאר. הוטל עליו לשחק דמות שאמורה לעורר אנטי, והוא הצליח ליצור דמות סימפטית שאפשר להבין יפה מה מנהל אותה.

הסרט נאה מאוד חזותית. צילומי החוץ מוצפי האור יפיפיים, והניגוד בינם ובין צילומי הפנים, שהם עצובים ומציגים גוונים כהים וקודרים, מדגיש יפה את הניגודיות שאמורה לעמוד בבסיס הסרט, בין האפשרויות שמחוץ למסגרת לחנק שבתוכה.

בשורה התחתונה: אני לא ממליצה ולא לא-ממליצה על הסרט. יכול להיות שהוא יגע ללבם של צופים אחרים. בעיני היה חסר לו מאוד עומק נוסף. יחד עם זאת, הוא גרם לי להרהר בו, ולהתווכח בלב עם התסריטאי ועם הדמויות, ואני אוהבת סרטים שלא מתפוגגים מיד עם סיומם.

Therese Desqueyroux

במאי: קלוד מילר

שחקנים: אודרי טוטו, ז'יל ללוש

צרפת 2012

110 דקות

שלום למלכה

פורסם לראשונה בדצמבר 2012

הימים ימי המהפכה הצרפתית. הצרפתים מסתערים על הבסטיליה, ובארמון וורסאי מתחילה לשרור פניקה. הארמון הומה מלחכי פנכה אופורטוניסטים, שבמשך שנים נהנו מקרבתם אל בני המלוכה, והם מתחילים להרהר בהסתלקות מן המקום (אנשים אלה מיוצגים בין השאר על-ידי מרקיז מזדקן, שויתר על חיים נוחים באחוזתו רחבת הידים, ובחר לחיות בחדר קטן בארמון כדי להיות קרוב למלך). הארמון הומה גם משרתים, שעוסקים בכל מלאכה קטנה וגדולה על-פי גחמות השליטים, וגם הם משנים מהרגליהם כשהאדמה מתחילה לרעוד (כך, לדוגמא, אחת מבנות הלוויה של המלכה, שעוסקת במיון ההלבשה התחתונה לקראת הבריחה מן הארמון, גונבת בלי בושה פריטי לבוש).

הדמות הראשית בסרט (המבוסס על ספר באותו שם מאת שנטל תומס) היא סידוני, נערת הקריאה של המלכה. הסרט אינו מספק שום פרטים אודותיה, ומתרכז בתכונה הבולטת ביותר שלה – דבקותה הבלתי מתפשרת במארי-אנטואנט. גחמותיה של המלכה, הפכפכותה, מצבי רוחה – כל אלה אינם מפחיתים מערכה בעיניה של סידוני. הנערה אינה משתמשת במילה אהבה בהקשר הזה, אבל ניכר שזה מה שהיא חשה כלפי המלכה. ההשעיה המוחלטת של כל שיפוט שהוא נראית תמוהה בהתחשב באופיה של סידוני כפי שהוא מצטייר ממעשיה: היא שומרת על עצמאות יחסית ועל גאווה בהליכותיה, מוכנה לוותר על מחמאות ועל שכר עבור כשרונה בעבודות רקמה, רק כדי לא להפוך לרוקמת במשרה מלאה, אינה מהססת להתעמת עם בעלי סמכות, אבל בכל הקשור למלכה היא שפוטה ממש. לקראת סיום הסרט רגשותיה ונאמנותה עומדים במבחנים קשים, שכל בר דעת היה מעדיף להכשל בהם ולהציל את עורו, אבל היא בוחרת להשאר נאמנה ואוהבת.

קשה לי לכתוב סקירה על הסרט, מפני שהוא בעיני זניח, שטחי ונשכח. הוא מצולם יפה, ההשקעה בתפאורה ובתלבושות יוצרת סרט נאה לעין, אבל התוכן חפיפי לגמרי בהיבט ההסטורי, עד כדי כך שעדיף היה בעיני למקם את הסיפור על רקע בדוי ולא לשתול אותו בתוך ארועים שאכן ארעו. הליקוי העיקרי מבחינה זו הוא בדמותה של מארי-אנטואנט: כבר שנים שמחקרים היסטוריים מלמדים שהמלכה המוכפשת ביותר בהיסטוריה היתה דווקא אשה חכמה, נמרצת, מלאת חמלה (מתוך ויקיפדיה: "כל זאת ועוד מציג את מארי אנטואנט כפילנטרופית וכמלכה שמודעת לעצמה ולתפקידה בעוד היא מסרבת לנהוג בקלות ראש במעמדות הנמוכים בצרפת כשאר האצולה הצרפתית. תיאורה של מארי אנטואנט בפרוטוקולים ובתיעודים השונים של חצר המלכות, מציגים דמות עדינה, רגישה ומיוחדת, הנוהגת בכולם בחמלה וללא ההתנשאות השכיחה של אנשי האצולה בחצר המלוכה, עד כי שנאתם של ההמון הצרפתי וההתקפות הזדוניות והאישיות שיצאו כנגד משפחת המלוכה ומארי אנטואנט בפרט היו חסרי הגיון וללא כל סיבה הנובעת מהתנהגותה של המלכה היתה זו מתקפת התעמולה של המהפכה שביקשה למוטט את השלטון הקיים באמצעות הריסת המוניטין של משפחת המלוכה. בכאוס הרצחני והסאדיסטי של שלטון הטרור, שבו נרצחו המונים והושמדו יצירות אומנות, מבנים, ומסמכים נכתבה ההיסטוריה מחדש על ידי המהפכנים שביקשו להשחיר את מעמד המלוכה על מנת למנוע את חזרת השלטון המלוכני לצרפת שלאחר המהפכה"). באופן אישי, כל הקונספט הזה של מעמד מלוכה נראה לי הזוי, והפער הבלתי נסבל בתקופות רבות בין עושרו של מעמד האצולה לעוניו של העם מצדיק כל התקוממות. אבל כשהעובדות ההיסטוריות ידועות, והן סותרות את המיתוסים המקובלים, להציג את מארי-אנטואנט כגחמנית מפונקת ואנוכית בלבד, נראה לי אנכרוניסטי ושטחי. ובכלל, לכל הדמויות בסרט חסר עומק. לכל אחת מימד אחד בלבד, תכונת אופי אחת מייצגת, והן נוהגות בעקביות לפיה ללא קשר למתחולל סביב. יש בזה חוסר סבירות שאינו יכול להתקבל על הדעת, והוא משמיט כל בסיס מתחת לאמינותן של הדמויות.

ניסיתי לפענח את המסר בסרט, בהנחה שיש כזה, וכשלתי. יצאתי מהסרט בתחושה של סימן שאלה, ולא הבנתי על מה ולמה צולם. השילוב של עלילה חלשה ושל רקע לא אמין, יוצר, כאמור, סרט זניח שיישכח במהרה.

לזכותו של הסרט יש לציין משחק מוצלח של דיאן קרוגר, המגלמת את המלכה, משחק סביר של לי סיידו היפיפיה, המגלת את סידוני, ועוד כמה שחקניות בעלות תפקידים קטנים יותר, שהצליחו לחלץ קצת אופי מהתפקידים הדלים שהופקדו בידיהן.

בשורה התחתונה: אין סיבה למהר לקולנוע.

Les Adieux à la reine

במאי: בנואה ז'אקו

שחקנים: לי סיידו, דיאן קרוגר, וירג'יני לדוין

צרפת 2012

100 דקות

שלגי הקילימנג'רו

פורסם לראשונה בנובמבר 2012

מישל ומארי-קלייר הם אנשים שמחים בחלקם. מישל עובד במפעל בנמל מרסיי, ומארי-קלייר עובדת כעוזרת בית אצל מספר קשישים. יש להם שני ילדים ושלושה נכדים, יש להם חברים טובים – בעיקר אחותה של מארי-קלייר, דניס, ובעלה ראול, שהוא חבר ילדות של מישל – ויש להם קשר של שיתוף ואחווה זה עם זה. הם חיים את חייהם הצנועים בשלווה ובאהבה, ולמרות שאינם נהנים משפע כלכלי הם מגדירים את עצמם כבורגנים, אנשים שהצליחו בחיים. כשהמפעל נקלע לקשיים, מישל, הפעיל בארגון הפועלים, נחלץ עם חבריו להצלתו. הם מחליטים לערוך הגרלה, שתוצאותיה יהיו פיטורי עשרים אנשים ששמותיהם יעלו בגורל. מישל, מתוקף מעמדו בארגון, אינו חייב לכלול את עצמו בהגרלה, אבל בוחר שלא ליהנות מזכויות יתר, ומוצא עצמו מחוסר עבודה. גם השינוי השלילי הזה אינו מערער את שלוות בני הזוג. הם כמעט ואינם מתלוננים, מישל מעסיק את עצמו בטיפול בנכדים ובעבודות בית, והמצוקה שנקלעו אליה מובעת כמעט במרומז בלבד.

כשמישל ומארי-קלייר חוגגים יום נישואין, המשפחה והחברים מעניקים להם טיול לטנזניה לרגלי הקילימנג'רו, כולל מדריך צמוד וכסף למימון הוצאותיהם. בסצנה מרגשת מתחילים הנכדים לשיר את שירו של פסקל דנל,Les Neiges du Kilimandjaro, ובהדרגה מצטרפים אליהם עשרות אורחי המסיבה (ועד עכשו השיר לא יוצא לי מהראש )

המעין-אידיליה משתבשת בשל שוד מזוין. כשמישל ומארי-קלייר שקועים במשחק קלפים עם דניס וראול, פורצים לבית שני רעולי פנים, גורמים למישל פריקת כתף, מכניסים את דניס לטראומה שממנה לא תשתחרר ימים רבים, ובאיומי אקדח שודדים את כרטיסי הטיסה ואת כספי הטיול, וכן כרטיסי אשראי שאותם הם מנצלים מיידית למשיכת מזומנים. כמה ימים אחר-כך מישל מצליח לגלות שאחד השודדים הוא עובד לשעבר במפעל, שפוטר יחד אתו. מכיוון שהוא עדיין כועס ופגוע, הוא מחליט להסגיר את הבחור למשטרה. מאוחר יותר, אחרי שניתנת לו הזדמנות לשוחח עם הבחור, ולאחר שהוא מתוודע למצוקה האמיתית שהצעיר שרוי בה (הוא מטפל לבדו בשני אחיו למחצה לאחר שהוריהם נטשו אותם), הוא מבקש לבטל את התלונה, אבל גלגלי הצדק כבר החלו לנוע, והבחור עומד בפני תקופת מאסר ממושכת.

אחד מצירי העלילה מכאן ואילך הוא הדרך בה מתמודד כל אחד מן הארבעה עם השלכות השוד. מישל שמבקש לסלוח, מארי-קלייר שמנסה לסייע לילדים שנותרו לבדם, דניס שלא מצליחה להשתחרר מהחרדות, וראול שכועס מאוד וסבור שהשודד ראוי לעונש החמור שיוטל עליו. ההתמודדויות השונות, והדינמיקה שהן יוצרות בין הארבעה, מעניינות מאוד לצפיה.

אבל מעבר להתמודדות הפרטית, הנושא האמיתי בסרט הוא הערבות ההדדית, הסולידריות, האחווה, טוב הלב. החל מהגרלת הפיטורים וכלה בפתרון שבני הזוג מוצאים עבור הילדים, הסרט נוגע שוב ושוב ב"סוציאליזם" במובן הנקי של המושג. מישל מרבה לצטט את ז'ורס, ובני הזוג בדרכם הצנועה מחפשים את הדרך הנכונה לשלב בין צרכי הקיום היומיומיים המעשיים לבין אידיאלים חברתיים שאולי על חלקם אבד איכשהו הכלח בעולם הקפיטליסטי. המסר של אחריות אישית וטוב לב מועבר באורח ברור ביותר. אין דרך אחרת.

המילה הראשונה שעלתה בדעתי עם סיום הסרט היתה "מקסים". הדמויות ברובן מקסימות, המסר מקסים, אופן סיפור העלילה מקסים. לשם התואר הזה יש להוסיף גם "מרגש". הדמויות נוגעות ללב, הן הדמויות החיוביות לגמרי, כמו מישל הערכי והמצפוני, והן הדמויות שסוטות מדרך הישר, כמו כריסטוף השודד. לפעמים החיוביות השופעת נראית מוגזמת, כמו בדמותם המושלמת של אחיו של כריסטוף, אבל מכיוון שהמסר הוא חום ואהבה יש לחיוביות הזו מטרה וסיבה מתקבלות על הדעת.

אהבתי מאוד את הדרך בה הסיפור מוגש. יש בסרט איזון נאה של דרמה עם הפוגות קומיות, כך שלמרות הנושא הכבד נשמעו לעתים קרובות קולות צחוק באולם. המשחק של מרבית השחקנים ראוי לשבח, ומעל כולם מתנשא לדעתי ז'אן פייר דארוסן, המגלם ברגישות ובתבונה את דמותו של מישל.

על-פי הקרדיטים, "שלגי הקילימנג‘רו" מבוסס על פואמה מאת ויקטור הוגו. לצערי איני דוברת צרפתית, וקריאת התרגום של גוגל מייגעת. להנאת דוברי הצרפתית, הנה קישור לפואמה.

בשורה התחתונה: סרט רגיש בעל מסר הראוי לתשומת לב. מומלץ בהחלט.

Les Neiges du Kilimandjaro

בימוי: רובר גדיגיאן

שחקנים: ז'אן-פייר דארוסן, אריאן אסקריד, ז'ראר מיילן, מרלין קנטו

צרפת 2011

107 דקות

מים ואהבה

פורסם לראשונה במרץ 2012

עלילת הסרט מתרחשת בכפר נידח אי-שם בצפון אפריקה, כפר שעדיין לא זכה לאספקת חשמל ולמים זורמים. מכיוון שמלחמות העצמאות המקומיות הסתיימו, ומכיוון שבשל הבצורת המתמשכת לא ניתן לעבד את האדמה או לטפח משק חי, הגברים בכפר בטלים לחלוטין מכל תעסוקה, ומבלים שעות על שעות בבית הקפה. לנשים, לעומת זאת, אין הפוגה מן העמל היומיומי. גידול הילדים, קישוש זרדים להבערת אש, בישול, כביסה – הכל מוטל עליהן, בנוסף להיותן עומדות לרשות בעליהן מסביב לשעון. וקשה מכל, עליהן להביא מדי יום דליי מים ממקור המים היחיד של הכפר, מעיין בראש הר סמוך. לא אחת ולא שתיים מועדות בדרך, חלקן מאבדות באופן זה את עובריהן.

ליילה היא אשה חדשה ושונה באוכלוסית הכפר. היא נולדה וגדלה בכפר אחר, ונישאה נישואי אהבה (בניגוד לנישואי השידוך המקובלים) לסאמי, בחור צעיר משכיל המשמש כמורה. משום היותה זרה זה מקרוב באה, וגם משום היותה משכילה מכולן, היא מבחינה בעוול שבחלוקה הלגמרי לא שווה של הנטל. ליילה מציעה לתבוע מן הגברים לקחת על עצמם את מטלת הבאת המים. אם לא ייענו, תפתחנה הנשים בשביתת אהבה, כלומר במניעת סקס מבני זוגן. אמנם על פי התפיסה המקומית האשה היא רכוש הגבר, והוא יכול לעשות בה כרצונו, ולפיכך כל אשה מורדת מסתכנת בתגובה אלימה, אבל ליילה אינה רואה ברירה אחרת. קשה לשכנע את הנשים הכנועות להצטרף למחאה, ויתכן שהיתה גוועת בטרם נולדה. הצטרפותה של אשה מבוגרת, הקרויה בפי כולן "אמא גדולה", מושכת בעקבותיה אחרות.

הגברים מגיבים בתדהמה ובכעס, מחפשים דרכים להשיב את המצב לקדמותו. יש המכים את נשותיהם, אחרים כופים עצמם בכוח. בודדים מזדהים ומחכים לפתרון. בודדים עוד יותר מנסים ליזום שינוי שייטיב עם כולם. מסתבר שכבר שנתים קודם לכן ביקשו להעביר צינור מים אל הכפר, והבקשה אבדה אי-שם במבוכי הביורוקרטיה. כשהם מחדשים את בקשתם, מציע להם הפקיד לרדת מהענין בנימוק שאם יתנו לנשים מים, אחר-כך הן תדרושנה מכונות כביסה, מה שיפנה להן זמן, ומי יודע מה יעלה במוחותיהן בשל הזמן הפנוי…

המאבק הוא לכאורה על מטלת המים בלבד. למעשה הוא רחב יותר, ומתיחס למעמדן ולכוחן של הנשים בחברה מסורתית שמרנית. באחד הקטעים היותר רציניים בסרט, ליילה מתעמתת עם האימאם, ומול כל פסוק מן הקוראן שהוא מצטט בדבר מעמד האשה, היא מצטטת פסוק סותר.

צריך לגשת אל הסרט בגישה לא ספקנית, ולהתעלם מסתירות ומכמה נקודות לא לגמרי הגיוניות בו. לדוגמא, העימות שהזכרתי למעלה בין ליילה לאימאם לא היה יכול לעולם להסתיים בנצחונה של ליילה. בסרט אמנם האימאם אינו מודה חלילה שיש משהו בדבריה, אבל מדבריו אחר-כך לגברים עולה שהוא מרגיש שהובס. קראתי כמה וכמה ספרים, כולל ספרים ביוגרפים, שעוסקים באיסלם, ואני די משוכנעת שהתסריטאים הפליגו כאן לכיוון האגדה. כמו כן יש בסרט כמה עובדות לא מוסברות: איך בכפר שאין בו חשמל הנשים מצטופפות מול הטלויזיה כדי לראות אופרת סבון. או איך בדיוק מוטען הטלפון הסלולרי, ומנין הקליטה הסלולרית. אני מציעה להתעלם מן הסתירות הפנימיות האלה, ולהתמקד במה שחשוב, כי לטלפון ולטלויזיה, אם להמשיך בדוגמאות הללו, יש מקום משמעותי בעלילה.

הסרט דובר ערבית. בדרך כלל אני לא מתלהבת לצפות בסרטים שאת שפתם אני לא מבינה, כי אני מרגישה שמשהו משמעותי הולך לי לאיבוד בתרגום. איכשהו כאן השפה לא הפריעה לי, להפך: היה נראה לי מגוחך לו הלבישו על תושבי הכפר שפה זרה לנוחות הצופים.

לא הכרתי קודם אף אחד מן השחקנים (אם כי שמעתי את שמם של שני השחקנים הישראלים). אולי דווקא משום כך משחקם עושה רושם אותנטי מאוד. גם אתרי הצילום מתאימים יפה לסרט: נוף הררי מדברי אינסופי, וכפר קטן עזוב נחבא בקפל שבין שתי גבעות.

למרות הנושא הרציני, הסרט מתנהל בחן, עטור קטעי שירה ושופע הומור, ומאפשר לזרום עם העלילה ועם הדמויות המתחבבות בנקל על הצופים. השירה משמשת פעמים רבות כקול היחיד שיש באפשרות הנשים להשמיע: כשלא ניתן להן לדבר הן פוצחות בשירה, מגוללות את סיפורן באוזני זרים (תיירים שנקלעים לכפר ולא מבינים מילה) ובאוזני מקורבים (תושבי כפרים אחרים המתקבצים לחגיגות החציר). קצת מוזר שבסרט כבד לכאורה הקהל פורץ פה ושם בצחוק, אבל דווקא בזה הוא הופך לאמין יותר, שכן כמו בחיים גם כאן, אפילו המדוכאים ביותר יודעים לפרוק מעט מן העול בשנינות ובהומור עצמי, לעתים הומור שחור.

הצרימה היחידה בעיני היא במשפטים המסיימים את הסרט, שלכאורה סותרים את רוחו. אחת הנשים בכפר פוצחת בשירה בה היא מהללת את הגבר כמקור החיים של האשה. קריצה של הבמאי? אמירה מוסתרת למחצה לפיה עולם כמנהגו נוהג? אולי.

בשורה התחתונה: בהחלט שווה צפיה.

Les Source des Femmes

במאי: ראדו מיכאילאנו

שחקנים: ליילה בקטי, סלאח בכרי, היאם עבאס, אסיפה ארזי

צרפת 2011

135 דקות

מחוברים לחיים

פורסם לראשונה במרץ 2012

דריס הוא פרחח צרפתי ממוצא סנגלי. זה עתה השתחרר מן הכלא לאחר ריצוי מאסר של שישה חודשים. הוא מנסה לחזור לבית משפחתו הצפוף ודחוס בילדים, אולם אמו מעדיפה שיעזוב ולא יהווה השפעה רעה על אחיו ואחיותיו. כדי לקבל דמי אבטלה הוא צריך להשיג שלוש דחיות ממקומות עבודה פוטנציאלים, ואחת העבודות אליה הוא לכאורה מגיש מועמדות היא משרת מטפל בפיליפ.

פיליפ הוא אריסטוקרט צרפתי, ששותק מן הצוואר ומטה כתוצאה מתאונת מצנח רחיפה. בביתו המפואר בפריז הוא מוקף עובדים מסורים שממלאים את כל צרכיו. למרות המוגבלות הגופנית הקשה הוא לא איבד את הגישה החיובית לחיים: הוא מנהל את עסקיו, מבקר בתערוכות אמנות, חובב מוסיקה קלאסית, ומקיים קשר מכתבים רומנטי עם אשה. ואולי חשוב מכל, הוא שומר על רוח איתנה בזכות חוש ההומור שלו.

המפגש בין השניים מועד לכשלון על פניו, אבל פיליפ רואה את דריס שמאחורי החזות החיצונית החפיפית, וכנראה מאתר כאן הזדמנות לסוג של הרפתקה שתאפשר לו לחוש שוב את החופש שאיבד עם התאונה. הוא מבקש מדריס לבוא למחרת לאסוף את הטופס ללשכת הרווחה, ובערמומיות מורה לאחת העובדות שלו להוביל את דריס אליו דרך חדר מהודר שהמטפל החדש יגור בו, אם יתקבל לעבודה. דריס מתפתה להשאר לתקופת נסיון.

מכאן מתפתח סיפור מרגש ומשעשע על חברות אמיצה בין שניים שהם לכאורה הפכים מושלמים. מדובר בשני אנשים בעלי אישיות מוצקה ודעות מגובשות, שיודעים להקשיב בחוכמה זה לזה ולהפתח לדברים חדשים. דריס אינו הופך לפיליפ, ופיליפ אינו הופך לדריס, אבל השוליים החדים מתרככים, ושניהם מניחים לעצמם להיות מושפעים זה מזה.

הסרט הוא ביסודו של דבר סוג של אגדה אורבנית. דמויות שליליות מופיעות בו בשולי העלילה – נהג שמחנה את רכבו בכניסה לחניה של פיליפ, אדם אחר שכנראה יש לו השפעה רעה על אחד מאחיו של דריס – ועל פי רוח הסרט נראה שאפשר להעמיד אותם במקומם בקלות. כל הדמויות המשמעותיות הן בעלות כוונות טובות, והמסר הכללי הוא שחברות ואהבה יכולות לפתור כל בעיה. רוח "מחוברים לחיים" מזכירה במידה רבה את הסרט המבוסס על הספר "להיות יחד, זה הכל" מאת אנה גאבאלדה (צרפתיה גם היא) – כמה אנשים, שכל אחד מהם מתמודד עם קשיים, נפגשים באקראי, ולמרות שעל פניו נראה שלא יכול להווצר ביניהם קשר כלשהו, מתפתחת חברות יפה שפותרת הכל.

François Cluzet, בתפקיד פיליפ, מפליא לאפיין את הדמות באמצעות הבעות פנים בלבד. Omar Sy, המגלם את דריס, מפגין משחק כריזמטי, וזכה בצרפת בפרס השחקן המצטיין על משחקו בסרט זה.

הסרט נוצר בהשראת סיפורם האמיתי של Philippe Pozzo di Borgo, נצר למשפחת דוכסים צרפתי ו- Abdel Yasmin Sellou, עוזרו האלג'יראי.

בשורה התחתונה: סרט מהנה מאוד

Intouchables

במאים: אוליביה נקש, אריק טולדנו

שחקנים: עומאר סיי, פרנסואה קלוזה

צרפת 2011

113 דקות

הכובש

פורסם לראשונה במאי 2012

אתחיל מהשורה התחתונה: "הכובש" הוא סרט צרפתי לצרפתים (ולפרנקופילים). אסביר בהמשך.

הסרט נפתח ב-6 במאי 2007, יום הבחירות לנשיאות צרפת. ניקולא סרקוזי, אחד המועמדים, מוטרד הרבה פחות מתוצאות הבחירות והרבה יותר מן השאלה אם אשתו, ססיליה, תבוא אתו להצביע, ותתייצב לצדו כשיוקראו התוצאות.  מכאן הסרט חוזר אחורה אל השנים 2002 עד 2007, מאז שהנשיא שיראק מינה את סרקוזי לשר הפנים ועד לבחירות לנשיאות. מפעם לפעם חוזרת העלילה אל יום הבחירות, ואל סרקוזי המתקשר שוב ושוב אל אשתו בנסיון לשכנע אותה להגיע לקלפי.

סרקוזי לא היה מועמד טבעי לנשיאות צרפת. כבן של מהגר היה עליו לדחוף את עצמו במלוא המוטיבציה קדימה, כדי להיות צרפתי יותר מצרפתי. בנוסף, סבל מרגשי נחיתות בשל קומתו הנמוכה (1.65מ'), שכפיצוי עליה פיתח אגו מגלומני ששירת היטב את האמביציה האדירה שדחפה אותו להוכיח את עצמו שוב ושוב. על פי הסרט, הוא סבל משנאה ומקנאה מצד פוליטיקאים אחרים, כולל הנשיא וראש הממשלה, שניסו בדרכים כשרות ולא כשרות להפיל אותו.

אין ספוילרים בסרט: סרקוזי נבחר לנשיא, ססיליה עזבה אותו.

"הכובש" הוא לדעתי בראש וראשונה סרט פוליטי, העוסק בתככים ובלכלוך שמאחורי הקלעים, באינטריגות, באינטרסים הצרים (מתי, עם כל ההתעסקות הזו, יש לפוליטיקאים זמן וכוח להתעסק במה שחשוב באמת, במה שבשבילו נבחרו – לא ברור). הבמאי דווקא סבור שהדגש בסרט אחר, וכך הוא אומר: " בזה בעצם עוסק הסרט – לאו דווקא בסרקוזי או בפוליטיקה צרפתית או בפוליטיקה בכלל, אלא במה שאנשים מפסידים ומרוויחים בדרך להשגת כוח". אם זה המסר שהוא ניסה להעביר, לדעתי הוא לא הצליח בכך. הסרט מזגזג בין הפוליטי לאישי, ולא מצליח להעמיק באף אחד מהם. ופה ההסבר לקביעה שבפתיחת הסקירה הזו: הקהל הצרפתי אולי אינו זקוק להעמקת יתר. הוא בקיא בפרטים, יודע מה התרחש על פני השטח, ויתכן שההצצה הזו אל מאחורי הקלעים אינה זקוקה אצלו להסברים. מי שאינו בקיא ברקע מקבל סרט קטוע, לא מוסבר, ולפיכך קצת תלוש ומקשה על ההתחברות עם המתרחש בו.

לקושי של הצופה הזר מוסיף המבנה של הסרט. הוא אינו ערוך כעלילה מתמשכת, אלא כאוסף של סצנות, רובן מורכבות מדיאלוגים קצרים. חסר מאוד מה שקורה בין הסצנות. יום אחד שיראק חושב שסרקוזי אינו מתאים להיות ראש ממשלה, ביום אחר הוא חושב אחרת. ברור שבדיאלוגים ביניהם הוא אינו מציג את יחסו האמיתי אל ה"גמד", כפי שהוא מכנה אותו שלא בפניו, אבל לא ברור מה בדיוק המניע מאחורי הדברים שהוא משמיע. אולי לצופה הצרפתי הדברים ברורים.

הסרט סובל, לדעתי, מתיאטרליות יתר. האנשים אינם מדברים, הם מציגים. הם זורקים ססמאות מנופחות לא רק בנאומים המוניים, אלא גם בשיחות פרטיות. התיאטרליות הזו מורידה מן האמינות של הסרט. לבמאי יש הסבר מדוע בחר במכוון בהעמדה כזו: "פוליטיקאים היום הם כמו שחקני תיאטרון. תחשוב על זה. מאפרים אותם, מספרים אותם ומלבישים אותם. כותבים להם את הנאומים, ואז הם עושים עליהם חזרות ובסופו של דבר מבצעים אותם מול קהל, בשעה שאור הזרקורים מכוון אליהם. זה לא הם שעומדים מולנו, אלא הייצוג שלהם. הכל אצלם מחושב ומנוהל כך שהדימוי שלהם יצליח לעורר אמון באנשים – ממש כאילו שהם היו כוכבי תיאטרון, או לצורך העניין שחקני קולנוע או מוזיקאים". נכון, אבל עדיין, לדעתי, הוא הפריז במוטיב הזה, והיה מקום לתמרן בין התיאטרלי למינורי במעברים בין הפוליטי לאישי. לדרמטיות היתר הזו תורמת גם המוסיקה השתלטנית. כך, לדוגמא, כשסרקוזי ממתין במתח לתוצאות הבחירות ולהחלטת אשתו, המוסיקה מתגברת והופכת חדה יותר, מתאימה לסרט מתח היצ'קוקי. בשלבים מסוימים המוסיקה משתלטת על הדיבור. מוסיקה, לדעתי, צריכה להשתלב בסרט, לא לקחת את ההובלה.

בשל הסצנות הקצרות של הדיאלוגים, ובשל התסריט הדליל, קשה להעריך את משחקם של השחקנים. לטעמי לא ניתן להם מספיק חומר לשחק אתו. בכל זאת, הסרט היה מועמד לשני פרסי סזר לשחקן הראשי ולשחקן המשנה.

למען האמת, כרבע שעה אחרי תחילת הסרט היו לי הרהורי פרישה. בהמשך, למרות המגרעות שציינתי קודם, בכל זאת התעורר בי ענין מסוים, ואף כי הסוף היה ידוע מראש רציתי לראות את הדרך אליו. לא נקשרתי אל אף אחת מן הדמויות, אבל סרקוזי בכל זאת הצליח לגעת מעט בליבי, בין השאר משום שראש הממשלה קיבל יצוג של הגיבור הרע, וממש התחשק לראות את סרקוזי מנפנף בנצחון מולו.

באולם נכח קהל של ארבעה (4) איש, מה שמן הסתם מבשר על אי הצלחתו הצפויה של הסרט בארץ. מכיוון שכאמור זהו סרט צרפתי לצרפתים, הסיבה לכך ברורה.

La Conquete

במאי: זבייה דורינגר

שחקנים: דניס פודלידס, ברנר לה-קוק, היפוליט ז'ירארדו, פלורנס פרנל

צרפת 2012

110 דקות