אהבה מריקוד ראשון

סנדרה, בעלת תואר ליידי בזכות נישואיה, מגלה אחרי ארבעים שנות נישואים שבעלה בוגד בה עם חברתה. נזעמת היא עוזבת את ביתה המפואר, ומופיעה על סף דלתה של אחותה ביף. סנדרה היא אסטניסית בעלת גינונים אריסטוקרטים, מקובעת בכללי נאותות חברתית. ביף היא נונשלנטית, חיה בדירה מבולגנת, מוקפת חברי אמת. החיים בצוותא יפתחו בפני סנדרה את האפשרות לשוב אל הפשטות ואל שמחת החיים שהיו מנת חלקה בצעירותה.

שמו העברי של הסרט מתייחס אל חוג הריקודים בו משתתפת ביף באופן קבוע, ואליו היא מצרפת את סנדרה, שמתקשה להשיל מעצמה את המעצורים שכפה עליה אורח חייה בעשורים האחרונים. בחוג תפגוש סנדרה את צ'רלי, איש הצווארון הכחול שאשתו שוקעת אל מעמקי האלצהיימר, ויווצר סיכוי לאהבה. שמו המקורי של הסרט, Finding your feet, מכיל באופן מדויק יותר את תמציתו: לא האהבה ולא הריקוד הם העיקר, אלא היכולת למצוא את מקומך בעולם, לעמוד על רגליך שלך.

בוריאציה כזו או אחרת, הסיפור שהסרט מספר כבר סופר והומחז והוצג יותר מפעם אחת. שני דברים מונעים את נפילתו לקלישאות ולתחושה של רוויה – האיפוק הבריטי והמשחק המשובח. גיבורי הסרט חווים עליות ומורדות, טרגדיות קשות לצד נצחונות, וכל אלה נחווים באלגנטיות, בטון נמוך ומבלי לגלוש לדרמטיות. אימנדה סטאוטון כסנדרה, סיליה אימרי כביף, טימוטי ספול כצ'רלי, וג'ואנה לאמלי כחברתם ג'קי, מפגינים משחק טבעי הנתמך בדיאלוגים שנונים במידה. למרות שהסרט אינו יחודי, וגם אינו עמוק במיוחד, הצפיה בו היא חוויה נעימה הנעה בין חיוך לדמע.

Finding Your Feet

במאי: ריצ'ארד לונקריין

שחקנים: אימנדה סטאוטון, סיליה אימרי, טימוטי ספול, ג'ואנה לאמלי

בריטניה 2017

111 דקות

אני עצמי ואמא שלי

פורסם לראשונה במרץ 2014

"אני עצמי ואמא שלי" מבוסס על חייו הפרטיים של גיום גאליין, מי שכתב את התסריט, ביים ואף מככב בסרט. גיום, בן הזקונים של הוריו, אח לשניים, גדל כחריג במשפחה. בעוד אחיו מצטרפים לאביהם בפעילויות ספורט, אל גיום מתיחסת אמו כאל ילדה. התרגום המילולי של שם הסרט בצרפתית הוא "הבנים וגיום, בואו לאכול", והוא מעיד על הדרך בה אמו מגדלת אותו, ובעצם גם על הדרך בה הוא תופס את עצמו. למעשה, עד גיל מבוגר יחסית האמין שהוא בת, שלובשת בגדי בנים רק בשל התנגדות האב להלבשתו בבגדי בנות. הוא חיפש לעצמו מודלים נשיים לחיקוי, ולא מאוד סבל מחריגותו.

חייו משתנים כשהאב מחליט להפוך אותו לבן, והוא נשלח לפנימיה. הבנים במוסד קולטים מיד את השונות שלו, ומתעללים בו, כצפוי. אמו פוטרת את סבלו באמירה בנוסח "שנתיים של טרטורים לא יהרגו אותך, נכון?". לאחר מכן הוא נשלח לפנימיה באנגליה, שכדרכם של המוסדות האנגלים נותנת דגש רב לפעילות גופנית, שבה גיום הוא כשלון גמור.

אם נראה שהוא צולח איכשהו את חייו בחיוך ובהשלמה, מגיע הגיוס לצבא ומחצין את כל פחדיו. הוא יעשה הכל כדי להשתחרר, ולקב"ן הוא אומר בכנות "הייתי כמה שנים בפנימיה לבנים בלבד. אני יודע מה זה".

חייו של גיום, בעיקר תחת הנהגת אמו המנוכרת והאדישה, הם שרשרת ארוכה של ארועים בישי מזל. כשהוא מבקש לנסוע לספרד ללמוד ספרדית, אמו שולחת אותו לעיר מכוערת ונידחת, שם הוא הופך לבדיחת התושבים. כשהוא בוחר לנסוע לספא בבוואריה, החוויה המהנה הופכת לסוג של התעללות. וכן הלאה.

סופו של הסרט הפתיע אותי, ויש לי די הרבה דברים לומר בהתייחס להיבטים מסוימים שבו. כדי לא לקלקל לצופים פוטנציאלים אתאפק ולא אחשוף אותו כאן.

הסרט מקוטלג תחת ז'אנר הקומדיה, ואכן יש בו קטעים משעשעים לרוב. עם זאת הוא עוסק בנושא כבד ורציני – התבגרותו של גיום תוך שהוא מחפש את זהותו – ואף מעלה הרהורים על אחריות הורית, על דעות קדומות ועל יחס החברה לשונה.

הסרט עשוי בטעם טוב, ונהנה בעיקר ממשחק מצוין של גיום גאליין, המשחק בתפקיד כפול, הן כגיום והן כאמו. לכל שאר הדמויות בסרט יש תפקידים קטנים, שכן גיום תופס את מרכז הבמה מרבית הזמן, וממלא בנוכחותו את המסך ואת לב הצופים.

הסרט זכה לאחרונה בשורת פרסים בטקס הסזאר (פרס הקולנוע הצרפתי) – הסרט הטוב ביותר, פרס הסרט הראשון הטוב ביותר, פרס העריכה, פרס העיבוד לתסריט אותו כתב גאליין, ופרס השחקן הראשי, שהוענק גם הוא לגאליין שמככב בסרט.

בשורה התחתונה: סרט מריר-מצחיק מומלץ

Les Garçons et Guillaume, à table

במאי: גיום גאליין

שחקנים: גיום גאליין, אנדרה מרסון, דיאן קרוגר, פרנסואז פביאן

צרפת, 2013

85 דקות

חשבון משותף

פורסם לראשונה במרץ 2013

סנדי ביגלו פטרסון, מנהל חשבונות שקט, בעל משפחה, מגלה יום אחד כי זהותו נגנבה. כרטיסי האשראי שלו נחסמים, המשטרה מאשימה אותו בפשעים שלא בוצעו על ידו, והמעסיק שלו עומד לפטר אותו בשל הסתבכויותיו דווקא כשניתנה לו הזדמנות להתקדם ולשפר את מצבו הכלכלי. לבקשתו, הוא מקבל אורכה לאתר את מי שבגינו חייו עומדים לההרס. על פי כמה רמזים הוא יוצא לפלורידה למצוד אחר האשם, שמתגלה דווקא כאשמה. דיאנה, בהנחה שזהו שמה האמיתי, היא נוכלת שמתמחה בין השאר בזיוף כרטיסי אשראי, והיא ניצלה את העובדה שסנדי הוא שם נשי כדי ללבוש את דמותו של פטרסון.

אין לי שום דבר טוב לומר על הסרט. העלילה קלושה, הדמויות שטחיות להחריד, הבדיחות הן ברמה של גן ילדים ("יו, תראו, השמנה התגלגלה על הכביש"), תפירת מהלך העלילה גסה ולא הגיונית, והמשחק ירוד (לא ברור אם באשמת השחקנים, או משום שלא ניתן להם שום דבר בעל ערך לשחק אתו). לא הבחנתי באיכויות צילום מיוחדות שאפשר להתנחם בהן, ולא שמתי לב למוסיקת הרקע, כך שגם עליה אין לי מה לומר (אולי פרט לכך שלא הפריעה, וגם זו לטובה…). זהו סרט אמריקאי במובן הרע של המושג: הרעים רעים מאוד, וסופם מר, הטובים זוכים לאושר ולעושר, ואלה שהם רעים-כלפי-חוץ-אבל-בעלי-סיבה-טובה-להיות-כאלה, זוכים לגאולה ולהזדמנות לחיים טובים יותר, לא לפני שבאו על עונשם בגין חטאיהם, כך שכ-ו-ל-ם מרוצים.

תקראו לי אליטיסטית, אבל סרט ריקני שמספק בדוחק צחקוק פה ושם הוא בעיני בזבוז זמן. אם כבר לצאת מהבית ולנסוע לקולנוע, אז רק בשביל לזכות בחוויה איכותית, במשהו שלא ישאיר תחושת תיפלות. זה לא חייב להיות סרט מופת, יצירה חד-פעמית שתשאיר אותי מרוגשת ופעורת-פה, אבל בטח לא ההפך המוחלט. הסרט הזה הוא מעין פרק בסיטקום לא מוצלח, שהתארך הרבה מעבר למותר. אילו לא הייתי מחויבת לכתוב סקירה, לא הייתי נשארת באולם עד סוף ההקרנה.

למען ההגינות אוסיף שהסרט זוכה להצלחה קופתית מרשימה בארצות הברית, ועלה למקום הראשון ברשימת הסרטים הנצפים בשבוע האחרון של פברואר 2013. אולי הזכיה של מליסה מקארתי באמי בשנה שעברה מושכת קהל, אולי הפנים הנאות עד מאוד של ג'ייסון בייטמן. אין לי הסבר הגיוני להצלחה הזו.

בשורה התחתונה: סרט חלש שיישכח במהרה – אין סיבה ללכת לקולנוע.

 

Identity Thief

במאי: סת' גורדון

שחקנים: ג'ייסון בייטמן, מליסה מקארתי

ארה"ב 2013

90 דקות

מחוברים לחיים

פורסם לראשונה במרץ 2012

דריס הוא פרחח צרפתי ממוצא סנגלי. זה עתה השתחרר מן הכלא לאחר ריצוי מאסר של שישה חודשים. הוא מנסה לחזור לבית משפחתו הצפוף ודחוס בילדים, אולם אמו מעדיפה שיעזוב ולא יהווה השפעה רעה על אחיו ואחיותיו. כדי לקבל דמי אבטלה הוא צריך להשיג שלוש דחיות ממקומות עבודה פוטנציאלים, ואחת העבודות אליה הוא לכאורה מגיש מועמדות היא משרת מטפל בפיליפ.

פיליפ הוא אריסטוקרט צרפתי, ששותק מן הצוואר ומטה כתוצאה מתאונת מצנח רחיפה. בביתו המפואר בפריז הוא מוקף עובדים מסורים שממלאים את כל צרכיו. למרות המוגבלות הגופנית הקשה הוא לא איבד את הגישה החיובית לחיים: הוא מנהל את עסקיו, מבקר בתערוכות אמנות, חובב מוסיקה קלאסית, ומקיים קשר מכתבים רומנטי עם אשה. ואולי חשוב מכל, הוא שומר על רוח איתנה בזכות חוש ההומור שלו.

המפגש בין השניים מועד לכשלון על פניו, אבל פיליפ רואה את דריס שמאחורי החזות החיצונית החפיפית, וכנראה מאתר כאן הזדמנות לסוג של הרפתקה שתאפשר לו לחוש שוב את החופש שאיבד עם התאונה. הוא מבקש מדריס לבוא למחרת לאסוף את הטופס ללשכת הרווחה, ובערמומיות מורה לאחת העובדות שלו להוביל את דריס אליו דרך חדר מהודר שהמטפל החדש יגור בו, אם יתקבל לעבודה. דריס מתפתה להשאר לתקופת נסיון.

מכאן מתפתח סיפור מרגש ומשעשע על חברות אמיצה בין שניים שהם לכאורה הפכים מושלמים. מדובר בשני אנשים בעלי אישיות מוצקה ודעות מגובשות, שיודעים להקשיב בחוכמה זה לזה ולהפתח לדברים חדשים. דריס אינו הופך לפיליפ, ופיליפ אינו הופך לדריס, אבל השוליים החדים מתרככים, ושניהם מניחים לעצמם להיות מושפעים זה מזה.

הסרט הוא ביסודו של דבר סוג של אגדה אורבנית. דמויות שליליות מופיעות בו בשולי העלילה – נהג שמחנה את רכבו בכניסה לחניה של פיליפ, אדם אחר שכנראה יש לו השפעה רעה על אחד מאחיו של דריס – ועל פי רוח הסרט נראה שאפשר להעמיד אותם במקומם בקלות. כל הדמויות המשמעותיות הן בעלות כוונות טובות, והמסר הכללי הוא שחברות ואהבה יכולות לפתור כל בעיה. רוח "מחוברים לחיים" מזכירה במידה רבה את הסרט המבוסס על הספר "להיות יחד, זה הכל" מאת אנה גאבאלדה (צרפתיה גם היא) – כמה אנשים, שכל אחד מהם מתמודד עם קשיים, נפגשים באקראי, ולמרות שעל פניו נראה שלא יכול להווצר ביניהם קשר כלשהו, מתפתחת חברות יפה שפותרת הכל.

François Cluzet, בתפקיד פיליפ, מפליא לאפיין את הדמות באמצעות הבעות פנים בלבד. Omar Sy, המגלם את דריס, מפגין משחק כריזמטי, וזכה בצרפת בפרס השחקן המצטיין על משחקו בסרט זה.

הסרט נוצר בהשראת סיפורם האמיתי של Philippe Pozzo di Borgo, נצר למשפחת דוכסים צרפתי ו- Abdel Yasmin Sellou, עוזרו האלג'יראי.

בשורה התחתונה: סרט מהנה מאוד

Intouchables

במאים: אוליביה נקש, אריק טולדנו

שחקנים: עומאר סיי, פרנסואה קלוזה

צרפת 2011

113 דקות