מים ואהבה

פורסם לראשונה במרץ 2012

עלילת הסרט מתרחשת בכפר נידח אי-שם בצפון אפריקה, כפר שעדיין לא זכה לאספקת חשמל ולמים זורמים. מכיוון שמלחמות העצמאות המקומיות הסתיימו, ומכיוון שבשל הבצורת המתמשכת לא ניתן לעבד את האדמה או לטפח משק חי, הגברים בכפר בטלים לחלוטין מכל תעסוקה, ומבלים שעות על שעות בבית הקפה. לנשים, לעומת זאת, אין הפוגה מן העמל היומיומי. גידול הילדים, קישוש זרדים להבערת אש, בישול, כביסה – הכל מוטל עליהן, בנוסף להיותן עומדות לרשות בעליהן מסביב לשעון. וקשה מכל, עליהן להביא מדי יום דליי מים ממקור המים היחיד של הכפר, מעיין בראש הר סמוך. לא אחת ולא שתיים מועדות בדרך, חלקן מאבדות באופן זה את עובריהן.

ליילה היא אשה חדשה ושונה באוכלוסית הכפר. היא נולדה וגדלה בכפר אחר, ונישאה נישואי אהבה (בניגוד לנישואי השידוך המקובלים) לסאמי, בחור צעיר משכיל המשמש כמורה. משום היותה זרה זה מקרוב באה, וגם משום היותה משכילה מכולן, היא מבחינה בעוול שבחלוקה הלגמרי לא שווה של הנטל. ליילה מציעה לתבוע מן הגברים לקחת על עצמם את מטלת הבאת המים. אם לא ייענו, תפתחנה הנשים בשביתת אהבה, כלומר במניעת סקס מבני זוגן. אמנם על פי התפיסה המקומית האשה היא רכוש הגבר, והוא יכול לעשות בה כרצונו, ולפיכך כל אשה מורדת מסתכנת בתגובה אלימה, אבל ליילה אינה רואה ברירה אחרת. קשה לשכנע את הנשים הכנועות להצטרף למחאה, ויתכן שהיתה גוועת בטרם נולדה. הצטרפותה של אשה מבוגרת, הקרויה בפי כולן "אמא גדולה", מושכת בעקבותיה אחרות.

הגברים מגיבים בתדהמה ובכעס, מחפשים דרכים להשיב את המצב לקדמותו. יש המכים את נשותיהם, אחרים כופים עצמם בכוח. בודדים מזדהים ומחכים לפתרון. בודדים עוד יותר מנסים ליזום שינוי שייטיב עם כולם. מסתבר שכבר שנתים קודם לכן ביקשו להעביר צינור מים אל הכפר, והבקשה אבדה אי-שם במבוכי הביורוקרטיה. כשהם מחדשים את בקשתם, מציע להם הפקיד לרדת מהענין בנימוק שאם יתנו לנשים מים, אחר-כך הן תדרושנה מכונות כביסה, מה שיפנה להן זמן, ומי יודע מה יעלה במוחותיהן בשל הזמן הפנוי…

המאבק הוא לכאורה על מטלת המים בלבד. למעשה הוא רחב יותר, ומתיחס למעמדן ולכוחן של הנשים בחברה מסורתית שמרנית. באחד הקטעים היותר רציניים בסרט, ליילה מתעמתת עם האימאם, ומול כל פסוק מן הקוראן שהוא מצטט בדבר מעמד האשה, היא מצטטת פסוק סותר.

צריך לגשת אל הסרט בגישה לא ספקנית, ולהתעלם מסתירות ומכמה נקודות לא לגמרי הגיוניות בו. לדוגמא, העימות שהזכרתי למעלה בין ליילה לאימאם לא היה יכול לעולם להסתיים בנצחונה של ליילה. בסרט אמנם האימאם אינו מודה חלילה שיש משהו בדבריה, אבל מדבריו אחר-כך לגברים עולה שהוא מרגיש שהובס. קראתי כמה וכמה ספרים, כולל ספרים ביוגרפים, שעוסקים באיסלם, ואני די משוכנעת שהתסריטאים הפליגו כאן לכיוון האגדה. כמו כן יש בסרט כמה עובדות לא מוסברות: איך בכפר שאין בו חשמל הנשים מצטופפות מול הטלויזיה כדי לראות אופרת סבון. או איך בדיוק מוטען הטלפון הסלולרי, ומנין הקליטה הסלולרית. אני מציעה להתעלם מן הסתירות הפנימיות האלה, ולהתמקד במה שחשוב, כי לטלפון ולטלויזיה, אם להמשיך בדוגמאות הללו, יש מקום משמעותי בעלילה.

הסרט דובר ערבית. בדרך כלל אני לא מתלהבת לצפות בסרטים שאת שפתם אני לא מבינה, כי אני מרגישה שמשהו משמעותי הולך לי לאיבוד בתרגום. איכשהו כאן השפה לא הפריעה לי, להפך: היה נראה לי מגוחך לו הלבישו על תושבי הכפר שפה זרה לנוחות הצופים.

לא הכרתי קודם אף אחד מן השחקנים (אם כי שמעתי את שמם של שני השחקנים הישראלים). אולי דווקא משום כך משחקם עושה רושם אותנטי מאוד. גם אתרי הצילום מתאימים יפה לסרט: נוף הררי מדברי אינסופי, וכפר קטן עזוב נחבא בקפל שבין שתי גבעות.

למרות הנושא הרציני, הסרט מתנהל בחן, עטור קטעי שירה ושופע הומור, ומאפשר לזרום עם העלילה ועם הדמויות המתחבבות בנקל על הצופים. השירה משמשת פעמים רבות כקול היחיד שיש באפשרות הנשים להשמיע: כשלא ניתן להן לדבר הן פוצחות בשירה, מגוללות את סיפורן באוזני זרים (תיירים שנקלעים לכפר ולא מבינים מילה) ובאוזני מקורבים (תושבי כפרים אחרים המתקבצים לחגיגות החציר). קצת מוזר שבסרט כבד לכאורה הקהל פורץ פה ושם בצחוק, אבל דווקא בזה הוא הופך לאמין יותר, שכן כמו בחיים גם כאן, אפילו המדוכאים ביותר יודעים לפרוק מעט מן העול בשנינות ובהומור עצמי, לעתים הומור שחור.

הצרימה היחידה בעיני היא במשפטים המסיימים את הסרט, שלכאורה סותרים את רוחו. אחת הנשים בכפר פוצחת בשירה בה היא מהללת את הגבר כמקור החיים של האשה. קריצה של הבמאי? אמירה מוסתרת למחצה לפיה עולם כמנהגו נוהג? אולי.

בשורה התחתונה: בהחלט שווה צפיה.

Les Source des Femmes

במאי: ראדו מיכאילאנו

שחקנים: ליילה בקטי, סלאח בכרי, היאם עבאס, אסיפה ארזי

צרפת 2011

135 דקות