הייד פארק על ההדסון

פורסם לראשונה במרץ 2013

ביוני 1939, כשמלחמה איימה על אירופה, יצאו המלך ג'ורג' השישי ואשתו אליזבת לביקור בקנדה ובארה"ב. במהלך הביקור בילו סוף שבוע עם נשיא ארה"ב רוזוולט ורעייתו בבית אמו של הנשיא. המפגש בין הנשיא המשותק ברגליו והתוסס ברוחו למלך המגמגם והביישן הוא אחד מן הנושאים המרכזיים בסרט. מטרת הביקור, על פי הסרט, היתה לבדוק אם האמריקאים יסכימו להושיט עזרה לאנגליה נגד הגרמנים. הנושא הזה נידון די בעקיפין, ונראה לי שההיבט שהסרט מנסה להדגיש הוא שליחסים בין-אישיים יש השפעה על המדיניות. שני האישים השונים כל-כך זה מזה הצליחו להתיידד כשנשארו לבדם, והחשדנות, בעיקר מצדו של המלך בהשפעת המלכה, הפכה עד מהרה לידידות. בפועל, כידוע, ארה"ב הצטרפה למאמץ המלחמתי רק אחרי שהותקפה על ידי היפנים בדצמבר 1941.

אמנם הביקור המלכותי עומד לכאורה במרכז העלילה, אבל דגש רב יותר ניתן לרומן של הנשיא עם דודנית רחוקה שלו, וברקע עם נשים נוספות. רוזוולט, אחד הנשיאים הפופולרים ביותר, היה הולל לא קטן. יחסיו עם אשתו אלינור עלו על שרטון בעקבות רומן שלו עם מזכירתה, והשניים חיו רוב הזמן בנפרד. ביל מוריי מגלם נשיא מקסים, שובה לב, שלא נותן למומו להפריע לו בשום דרך. בשל קסמו, ומן הסתם גם בשל מעמדו, נשים אהבו אותו, גם כשהתברר להן שהן לא היחידות בחייו, ושהוא משקר להן.

השילוב של שני הסיפורים הוא לדעתי בעוכריו של הסרט. במקום להתמקד הוא מתפזר, והתחושה הכללית היא של תפסת מרובה לא תפסת. מה שמחבר בין שני הסיפורים זו אישיותו של הנשיא, אבל לא די בכך כדי להדביק את מה שמתרחש על המסך לכדי עלילה מהודקת. לא ברור מה הסיפור המוביל – לדעתי הביקור המלכותי היה אמור לשמש בתפקיד הזה – והפקדת הובלת העלילה בידי הדודנית מקנה לה חוסר אמינות מסוים, כי הרי היא לא יכלה לדעת מה התרחש בחדרי-חדרים (שיחות בין המלך והמלכה, לדוגמא), ובכל זאת הוא מוצגת כמספר יודע-כל.

אפשר לתהות למה אנשים אוהבים לנפץ מיתוסים. רוזוולט, נשיא אהוב שנבחר לכהונתו ארבע פעמים (לפני שנחקק החוק שהגביל לשתי כהונות בלבד), שכיהן בתקופה תמימה יותר, חשופה פחות (רוב האמריקאים לא ידעו שהוא מרותק לכסא גלגלים), יכול היה, לטעמי, להשאר בגדר מיתוס, ולהזכר בזכות המהלכים משני-העולם שהוביל, לא בזכות ניאופיו. אבל לא זה נושא הסקירה.

משחק מעולה מחפה על חולשות הסרט: ביל מוריי (שהיה מועמד לגלובוס הזהב על תפקיד זה) כנשיא רוזוולט שהוא עוצמתי ורציני מצד אחד, וקל דעת ופוחח מצד שני; סמואל ווסט כמלך ג'ורג' השישי, אדם שהגיע למלכות רק משום שאחיו ויתר על הכתר, ונאבק כל חייו בגמגום` אוליביה קולמן כמלכה אליזבת, שלא רצתה בכלל להיות מלכה, אבל כשנישאה למלך לקחה את תפקידה ואת אחריותה בשיא הרצינות – שלושה אלה מפגינים משחק מעולה, ונתמכים בצוות שחקנים מוצלח. אהבתי גם את המוסיקה ברוח השנים בהן מתרחש הסרט.

הסרט מוגדר בפרסומים כדרמה קומית, ונראה לי שזו הגדרה הולמת. שני הסיפורים המובילים – סיפור האהבה והמפגש המדיני – דרמטיים, אבל התנהלות הסרט היא ברובה קומית. שני הצדדים האלה משתלבים יפה יחד, כשההפוגות הקומיות אינן מרדדות את הדרמה, והדרמה אינה מדכאת את הקומיות.

בשורה התחתונה: אפשר לראות, בעיקר בזכות המשחק המעולה.

Hyde Park on Hudson

במאי: רוג'ר מיצ'ל

שחקנים: ביל מוריי, לורה לייני, סמואל ווסט

ארה"ב 2012

94 דקות