אחרון הלא צדיקים

פורסם לראשונה בינואר 2014

"אחרון הלא צדיקים" הוא הכינוי שמכנה את עצמו בנימין מורמלשטיין, מי שהיה האחרון שעמד בראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט, והיחיד מבין ראשי המועצות ששרד את השואה. קלוד לנצמן ראיין אותו ברומא בשנת 1975 במסגרת עבודתו על "שואה", אך בסופו של דבר בחר לא להכליל את הראיון בסרט. כעת יצר סרט חדש שהראיון הזה עומד במרכזו.

בנימין מורמשלטיין שבסרט הוא איש רהוט, משוכנע בעצמו, ידען ולא מתנצל. לאחר המלחמה הועמד לדין על ידי הצ'כים בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, וזוכה. בארץ נתקל בדחיה ובעוינות, ולפיכך בחר שלא לקבוע כאן את ביתו. מורמלשטיין היה ידוע בגטו כ"רשע", עקשן, עומד על שלו, מוכן לשחק לכאורה לידי הנאצים כדי לעשות כל שביכולתו להצלת הגטו, ובכך גם להצלת עצמו. הוא לא מציג את עצמו כמושיע או כשליח לדבר מצווה, אלא מודה במפורש במניעים מעורבים: גם טובת אחיו היהודים היתה לנגד עיניו, וגם טובתו שלו. היו לו מספר הזדמנויות להגר מאוסטריה, בה נולד וחי עד המלחמה, ולחמוק בכך מציפורני הנאצים, והוא בחר שלא. בכנות הוא מודה שלא רק הרגשת שליחות ההצלה פיעמה בו (הוא היה פעיל מאוד בהגירתם של יהודים אחרים כשעוד ניתן היה), אלא גם תחושת הרפתקנות. מכיוון שהוא לא מתיפייף, הוא מצטייר בראיונות כאיש ישר, שבאמת מאמין שגם אם לא תמיד פעל כשורה (עד כמה שניתן לאפיין "כשורה" בתנאי הכאוס הגיהינומי), תמיד פעל מתוך מטרה להציל. או כמו שהוא אומר: "אפשר לגנות את ראשי המועצות, אבל אי אפשר לשפוט אותם עד שלא עמדת במקומם". כך, לדוגמא, בתשובה לשאלה למה שיתף פעולה עם הנאצים בבואם להפוך את המקום ל"גטו לראווה", הוא אומר: קיבלתי עוד עצים לבנות מיטות, קיבלתי זכוכיות לאטום חלונות. לא הייתי צריך לקחת ולהיטיב את תנאי תושבי הגטו? ובנוסף, כל עוד הביאו הנאצים מבקרים לראות את "מתנת הפיהרר ליהודים", היה סיכוי שהגטו לא יושמד. היה שווה לשתף פעולה כדי להשיג יום ועוד יום של חיים.

יש בדבריו של מורמלשטיין קטעים פרובוקטיביים. כמו שלעצמו הוא מתיחס כ"לא צדיק", כך הוא אומר כי היהודים שנרצחו לא היו קדושים. קדושים מעונים כן, קדושים לא. יהיו שיתרעמו על כך. הוא מספר שכשנקבעו רשימות עשרת אלפים המגורשים לאושוויץ באוקטובר 1944, היו אנשים בעלי השפעה שניסו למחוק את מקורביהם מן הרשימה. מורמלשטיין הורה שמי שיבקש למחוק שם, יצטרך להוסיף את שמו שלו. בציניות הוא אומר: "עד כדי כך ואהבת לרעך כמוך לא היה קיים". הוא מעביר ביקורת על הדרך בה התנהל משפט אייכמן, לדוגמא על שלא הצליחו להוכיח שאייכמן השתתף באורח פעיל בליל הבדולח, וכן על קביעתה של חנה ארדנט בדבר הבנאליות של הפשע. על אייכמן הוא אומר כי היה השטן בהתגלמותו, תחבלן, רמאי, דאג לקופה פרטית. רוב הזמן הוא מדבר בעניניות, כמעט בלי רגש. בנקודה זו בסרט הוא מתיז את המילים "השטן בהתגלמותו" בשנאה.

שאלת ראשי המועצות תשאר מן הסתם שנויה במחלוקת. יש הרואים בהם פושעי מלחמה, יש הרואים בהם דון-קישוטים שניצבו באומץ מול הנאצים. לפעמים היחס אליהם תלוי במי שמספר עליהם. כשקראתי את הספר המצוין "אדלשטיין נגד הזמן" מאת רות בונדי, אודות ראש המועצה יעקב אדלשטיין, יכולתי ממש להבין אותו ולרחם עליו (אדלשטיין נשלח לאושוויץ עם משפחתו, לאחר שהואשם בסיוע ליהודים להמלט מטרייזנשטט, ונרצח ביריה). את רומקובסקי תיעבתי, גם בגלל שהצטייר כרודף כוח שעלה לגדולה, ואולי גם בגלל הספר המתועב "מלך היהודים". קסטנר, שעשה תפקיד דומה במידה מסוימת, הצטייר לי כארוגנטי, אולי בגלל הסרט. מורמלשטיין מיטיב להיות המספר של עצמו: הוא שובה לב, יש לו חוש הומור מריר, והוא מתאר היטב את הדילמות שבפניהן ניצב. קשה, אולי בלתי אפשרי, לשפוט.

הסרט משלב בין הראיונות מ-1975 לצילומים מטרייזנשטט (וממקומות אחרים המוזכרים בסרט) שנעשו בשנים האחרונות. ברובם לנצמן מופיע בחזית התמונה, מספר על ארועים שקרו (בקטע מצמרר במיוחד הוא מספר על הוצאתו להורג של פאול אפשטיין, ראש המועצה שאחרי אדלשטיין ולפני מורמלשטיין), או מקריא קטעים מספרו של מורמלשטיין. לפעמים השילוב עובד יפה, לפעמים הוא תמוה. כך, לדוגמא, בדקות הפתיחה, לנצמן ניצב על רציף רכבת, ומנסה לדבר, אבל הרכבות החולפות מפריעות. דקות ארוכות אנו רואים רכבת אחרי רכבת: ברור מה האפקט שהוא מנסה ליצור, אבל התוצאה מהלכת שעמום. באמצע הסרט בערך יש קטע ארוך, שבו חזן בוינה קורא את תפילת כל נדרי ואחריה קדיש. ההפוגה הארוכה הזו לא תורמת דבר לסרט. לטעמי ניתן היה להסתפק בקדיש. את "שואה" לא ראיתי, אבל קראתי את הספר. הספר המיוחד הזה כולל אך ורק תמליל של הסרט, ללא שום הסבר או דברי קישור, והאפקט מהמם. בדקות הראשונות של הסרט חשבתי שהייתי מעדיפה ספר מן הסוג ההוא על פניו. בהמשך, למעט קטעים "קולנועיים" מסוימים, לא שבתי לחשוב כך.

לנצמן יצר סרט המתבסס בעיקר על טקסט מדובר ונקרא. האפקטים החזותיים מעטים, והוא נמנע כמעט לגמרי מצילומים מאותם ימים. תמונות מחיי הגטו מוצגות באמצעות ציורים שציירו אמנים שנכלאו בו, וכמו כן מוצגים קטעים מן הסרט המבוים של הנאצים, סרט עליז של חיים טובים, מלווה במוסיקה שמחה של צ'ייקובסקי.

אין ערוך לחשיבותו של הסרט כמתעד וכעד. מעבר לעדות המרתקת של מורמלשטיין, לנצמן מרחיב ברקע ההיסטורי לדברים, ומאיר ארועים שנותרו עלומים למחצה, כמו הנסיון הנאצי להקים שמורה יהודית על אדמת פולין (ליד העיירה ניסקו) מיד עם כיבוש פולין בספטמבר-אוקטובר 1939.

השאלה שנשאל מורמלשטיין שוב ושוב, בחשדנות ובחוסר אמון, היא כיצד קרה שהוא ראש המועצה היחיד ששרד. גם לנצמן לוחץ בנקודה זו. למורמלשטיין תשובות רבות. הוא רואה עצמו כשחרזדה, זו שהיו לה סיפורים רבים לספר, וכך ניצלה. כמוה היה עליו לספר שוב ושוב את סיפור הגטו, בעיקר לספר עליו בתקופת קיומו לנציגי הצלב האדום ולמבקרים אחרים, כדי להבטיח שיוסיף להתקיים. הוא רואה עצמו גם כסנשו-פנשה: בעוד אחרים נלחמו בטחנות רוח, הוא עמד בשתי רגליו על האדמה, מחובר למציאות. כואב שדווקא משום שניצל נחשד בפשעים. אנחנו, כנראה, אוהבים את הגיבורים שלנו מתים.

בניגוד למצופה, הסרט מסתיים בצחוק. מורמלשטיין ממשיל עצמו לדינוזאור על הכביש המהיר, שכולם נתקלים בו ורוצים להפטר ממנו: הנאצים, שמנסים להמעיט בחומרת מעשיהם, יודעים שהוא יודע טוב מכולם מה באמת קרה ואיך. הניצולים אינם סולחים לו על מעמדו בתקופת הגטו. בעת עריכת הראיון היה מורמלשטיין בן שבעים, ובסיום הסרט הוא אומר: בדרך הטבע עוד מעט לא תהיה קיימת בעית מורמלשטיין. הדינוזאור ייעלם.

הרחבתי בתיאור תוכנו של הסרט, אך למעשה הבאתי רק מקצת ממנו. מומלץ מאוד להקדיש ארבע שעות, ולשמוע את הדברים כולם.

בשורה התחתונה: סרט חשוב ומרתק.

Le Dernier des Injustes

במאי: קלוד לנצמן

צרפת 2014

220 דקות

באפלה

פורסם לראשונה באפריל 2012

"באפלה" הוא סיפורם האמיתי של יהודים שהסתתרו במשך כארבעה-עשר חודשים בתעלות הביוב של לבוב, בנסיון להציל את חייהם מפני הנאצים, ושל ליאופולד סוחה, הפולני שהציל אותם. הספר מבוסס על ספרה של קריסטינה חיגר- קרן, שהיתה ילדה בת שבע כשמשפחתה ירדה לחפש מסתור בתעלות.

שמעתי לראשונה על הסרט כשהיה מועמד לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר (יחד עם "הערת שוליים" הישראלי). החלטתי שארצה לראות אותו אחרי שקראתי ראיון מרגש עם ילדיו של פאבל, אחיה של קריסטינה. השניים, אגב, היו נוכחים בהקרנה המיוחדת, יחד עם שני צאצאים נוספים של הניצולים, כאורחי השגרירות הפולנית.

היתה לי לאורך כל הסרט תחושה מסוימת של אי נוחות, ומיד אסביר מדוע. אבל קודם לכן אקדים ואומר כי למרות ההסתיגות זהו לדעתי סרט חובה. חובה ללמוד ולהכיר את השואה, חובה לספר את גבורתם של חסידי אומות העולם, חובה לתת פה לניצולים ולאלה שלא שרדו – הסרט עושה את כל אלה. הוא מרגש, הוא סרט שנשאר עם הצופה הרבה אחרי שההקרנה מסתימת, הוא גורם לנו לחשוב על קדושת החיים, על חברות, על שמירה על כבוד האדם בכל תנאי, על אומץ. העובדה שהוא מספר סיפור שארע באמת, מוסיפה לו מבחינתי יתר משמעות. לאמינות של הסרט תורמת גם הבחירה להשתמש בשפות שדוברו על-ידי גיבוריו, כלומר פולנית, יידיש, גרמנית ואוקראינית. הצילומים בתעלות ממחישים היטב את המחנק, את החשכה, כמעט אפשר להריח את הצחנה.

הנה ההסתיגות: הסרט מעמיד זה מול זה את סוחה, שמתחיל כנוכל קטן ומסיים כגיבור, מול קבוצת יהודים כפוית טובה ומסוכסכת. סוחה מקסים, נפש חופשיה, רגיש. היהודים בוגדים זה בזה, רבים על אוכל, ואף פעם לא אומרים תודה. למען הסר ספק, אני לגמרי בעד האדרת דמותו של סוחה – הוא בהחלט ראוי לכך. ואני גם בעד הצגת היהודים כבני אדם, לא כקדושים נרדפים. זה לא פוגע בזכרם, נהפוך הוא. בראיון עם ילדיו של פאבל נכתב במפורש מפיו של סבם שהיו סכסוכים בתוך קבוצת היהודים: היה מוזר אם לא היו, בהתחשב בתנאים הלא-אנושיים שבהם חיו. אבל הסרט מקצין מדי את הקצוות. כך, לדוגמא, סוחה מוצג כגיבור יחיד, בעוד מסתבר שהיו אנשים שסייעו לו, והם אינם מוזכרים בסרט. היהודים לא היו יכולים להתקיים כקבוצה אם לא היו מוצאים דרך לחיות יחדו, לוותר זה לזה, לחמול זה על זה. אבל רגעי החסד האלה אינם נוכחים בסרט, והרגעים הכמעט יחידים מסוג זה שהבמאית בחרה להציג הם בין גברים לנשים, והם כמעט תמיד מתבטאים בסקס. קצת צהבהב בעיני. כתוביות הסיום מבטאות גם הן את ההעמדה הזו של היחיד הטוב מול הקבוצה שבה כאילו אין משמעות ליחידים: אין בהן התיחסות, שבעיני היא מתבקשת מאליה, למה שהתרחש בשנים הבאות לגבי כל אחד מהניצולים. מופיעה רק כתובית אחת שמספרת שהיהודים ששרדו בתעלות היגרו לישראל, לארה"ב ולאירופה. ההתיחסות האינדיבידואלית היחידה היא לילדה, משום שהסרט מתבסס על ספרה. באשר לסוחה, אחת הכתוביות הראשונות מספרת שנהרג כשנתים אחרי שחרור לבוב, כשניסה להציל את בתו ממשאית רוסית. האולם כולו השמיע אנחת צער.

אבל בשורה התחתונה: תשכחו מההסתיגות, ולכו לראות את הסרט. הוא עשוי היטב, ויותר מזה – הוא חשוב.

Leopold Socha ואשתו מגדלנה הוכרו כחסידי אומות העולם, וכן גם עוזרו של סוחה, Stefan Wroblewski, ואשתו

In Darkness W ciemnosc

במאית: אניישקה הולנד

שחקנים: בנו פורמן, יואכים פול אסבוק, מריה שרדר, ורוניקה רוזטי, רוברט ויצ'קייביץ'

פולין 2011

144 דקות